בודהה בורגרס – נסיון סיכום

עבורי מגיע הזמן לחזור למה שעשיתי לפני בודהה בורגרס ולאחרונה מחסני הטבעונות, וזאת עבודת יותר מתאימה לי בהרבה, לעבוד מול המחשב ולתכנת. יש שקט מסויים בזה ולוגיקה והגיון וכללים, דברים שהם פחות מתקיימים בארץ שלנו. (את מחסני הטבעונות אנסה להעביר לידיים טובות, לא לדאוג, יהיה המשך, כי הודות לכם המיזם הדי פשוט הזה פועל יפה.)

וכנראה מגיע הזמן לקיים את מה שהבטחתי לכל אלה מכם שדיברו איתי לאורך השנים, ואתם תראו להלן, הדברים בדרך כלל מורכבים ואנסה לתת בהמשך את ההסברים שבדרך כלל רק יכולתי לספר חלקי אם בכלל.

ולכל אלה שלא שאלו ולא יקראו את ההמשך, שני דברים חשובים לי להעביר הלאה, וזה שבהיעדר הכוונה מספקת מצד המדינה, מעורבות חברתית היא חשובה, כלומר להתעניין, ללמוד, לנקוט עמדה, לתרום ולנסות לקדם מה שכדאי לקדם, במקרה שלנו את הטבעונות, ואתם תבינו מהדוגמה שלי שאמנם נכשלתי עם בודהה בורגרס, אבל עדיין קיום הרשת היה מועיל, ואם אני יכול לשנות, אז כל אחד יכול, וביחד ניתן לשנות.

והדבר השני, הוא משהו שלגמרי יעזור לכל אחד מכם, בוודאות, וזאת אכילה של עדשים מונבטות, שניתן להכין אותם בקלי קלות, מחזיקים במקרר שבועיים עד חודש וייתנו לכם בדיוק מה שחסר לכם, שפע של מינרלים, ומי שמחפש חלבונים, אז גם זה ואפילו בצורתם השלמה. כדאי לקרוא באינטרנט איך להכין, אתם תראו, זה עובד. ובלעדיהם לא היה מתקיים בודהה בורגרס, ותוכלו לקרוא בהמשך איזה תועלת היה להם עבורי.

להלן מה שקרה בהקשר של בודהה בורגרס, גם מה שקדם ומה שהניע אותי, ובכל מקרה סה"כ דוגמה של פעולה חברתית משותפת שהשיגה את מטרתה.

צדק

מה הוא החיים, מה משמעותו? לבסוף נמות, ונשאל את עצמנו מה עשינו, ואיפה טעינו, ומה היינו יכולים לעשות יותר טוב, ומה היינו יכולים לעשות עבור אחרים, ולא עשינו, כי רק ראינו את הרווח האישי.

המשפט האחרון היה אחת ההתחלות של בודהה בורגרס, הוא נאמר על ידי פרופסור בכיר בשיעור פילוסופיית המשפט, וקדם לו דיון ער על צדק, ולמה כל כך הרבה בוגרי הפקולטה למשפטים בוינה לא התנגדו להיטלר, והמרצה המותקף נתן תשובות וטען שכולנו מחפשים בעיקר את הרווח האישי ולא של הכלל, ושמהר מאוד אחרי התואר כבר לא נחפש עוד צדק, אלא להרוויח, וחבל, כי בלי איזון בין עבודה לקידום האישי לבין עבודה לקידום החברה, הקידום והמעמד האישי עלולים להימחק על ידי המלחמה הבאה שלא נמנעה.

הוא צדק, וכפי שראיתי בהתמחות של שנה וחצי (באוסטריה היתה אז חובה להתמחות של חמש שנים), אין קשר רב בין צדק לבין המקצוע, כלומר יש לקוח, ועל עורך הדין לפעול לטובתו, כולל הכל.  המשימה היתה בעצם לערוך את הדין מחדש, לעוות את האמת, ולעשות הכל למען נצחון הלקוח בבית המשפט. וכאן, לפחות לי, היו לבטים, כי לעיתים ידעתי את האמת, אבל התבקשתי להציג את השקר כאמת, וידעתי שהצד השני צודק.

ולכן הרגשתי יותר שלם כשבחרתי אחרי העלייה לשנות מקצוע להיי-טק שפרח פה, ויכולתי להרוויח כסף, רק כמובן זה עושה טוב לכיס, ועדיין חסר משהו לנפש.

פרויקט עיקור חתולי הרחוב

ואז קרה משהו, שהוביל לפרויקט, שבשונה לבודהה בורגרס ניתן להגדיר אותו כהצלחה, וההצלחה הזאת נתן לי ביטחון, כי סה"כ עשיתי את הדבר הנכון, וביצעתי צעדים מתבקשים, והתובנה שאנחנו לא מכבדים את החיים של בעל חיים כל עוד שאנחנו חושבים שאנחנו חייבים לאכול אותם, גיבש את הצורך בבודהה בורגרס.

מה שקרה בסביבות ראש השנה 2001 היה ביקור מולדת של שכנה מבוגרת שביקשה ממני להאכיל את חתולי החצר בבניין המגורים באזור (מועצה קטנה ליד חולון) שהתגוררתי בה אז. (היו לי בעצמי כמה חתולים, ולמרות שיתכן ועדיף היה לגור בתל אביב, לחתולים ממש היה כיף שם ושכנים שדאגו להם (ולי), ויצאו חופשי דרך המרפסת ומדגרות/מדפים שבניתי להם, ולא רציתי לסכן אותם עם מעבר דירה.)

האכלתי את החתולי החצר כמה ימים, ואז, בוקר שישי אחד, הבחנתי מהחלון בטנדר ועשרים מטר ממנו  היתה מלכודות, ירדתי אל החצר וחתולה אחד נלכדה כבר, והלוכד הסביר שהוא פועל מטעם המועצה, והיו תלונות על ריבוי חתולים.

התחלתי להתווכח עם הלוכד, הוא צלצל לוטרינר הרשותי, איים לקרוא למשטרה, ואני עד היום יודע שהייתי צריך לשחרר את החתולה השחורה, כי היא היתה שונה מהאחרים, לא בצבעיה, אלא כאשר האכלתי אותם, כולם התנפלו על האוכל, והיא המשיכה להביט בי. ניסיתי ללטף אותה, אבל זאת היא לא אפשרה.

אז פחדנות מצידי חרצה את גורלה, יתכן גם כי אני לבד פה, ובלי משפחה הדברים שונים.

הלוכד עזב, עם החתולה האחת, ואני נסעתי לוטרינר הרשותי, שהסביר שזאת המדיניות ארוכת השנים של כל הרשויות בארץ, להעלים חתולם, ועוד התגאה בזה שמועצת אזור היא יותר הומנית, כי במקום לאסוף את החתולים להמתה, הם זורקים אותם בחולות ראשון. מובן שגם זאת גזר דין מוות (כי חתולים מנסים לחזור למקום מוצאם).

את החתולה השחורה אני רואה עד היום, מביט בי מתוך הכלוב שלה, וחוסר האומץ שלי אז גרם לי לבדוק את הנושא, לדבר עם עמותות, והמצב אז בשנת 2001 היתה אכן המתה בכל הארץ מלבד בתל אביב, שהודות לוטרינר הרשותי ד"ר צביקה גלין אימצה עוד שנים לפני כן מדיניות של עיקור.

החלטתי לנסות לשנות, והדפסתי פליירים שחולקו לכל תיבות דואר אזור בו הואשם ראש המועצה ברצח שיטתי של חתולי אזור, ובו זמנית ניסיתי לאגד תושבים לתוך קבוצה שתגרום לשינוי.

נפגשנו, אפילו כמה פעמים, רק גיליתי שרובם אוהבים לדבר אבל פחות לפעול. לפחות הודות לעובדה שאזור לא גדולה מדי, ושגרתי שם כבר שמונה שנים, הצלחתי לשכנע מספיק בעלי חתולים לצלצל לראש המועצה כדי לדבר על עניין של עיקור חתולי רחוב. מובן שראש המועצה קצת כעס עקב הפלייר, אבל הוא לא מימש את איומיו לתביעת דיבה, ובינתיים נודע לי על האפשרות להביא חתולים לעיקור אצל ד"ר בועז ארד, שקיבל מימון מצד לקוחה אחת שלו, ובתמורה עיקר אותם ב-100 ₪ כולל חיסון (במימון לקוחה זאת), ובהסכמת המועצה שהפנו כל הפניות בנוגע לחתולי רחוב אלי, הבאתי אל ד"ר ארד במשך שנה מעל ל-300 חתולים.

הבעיה היתה עם תושבים שמאסו בחתולים שהם האכילו, כי לא עיקרו אותם, ומחתולה אחת שהאכילו נוצרה מהר מאוד קבוצה נכבדת במספר.

עשיתי מה שיכולתי, ועדיין לא היה ברירה לעיתים מאשר להביא חתולים, בעיקר צעירים, להמתה אצל צער בעלי חיים. (וכן, ניסיתי להעביר אותם לעמותות אחרות, אבל כמובן מי שלא ממית, הוא בתפוסה מלאה כל הזמן.)

וזה כמובן היה החלק הטראומטי, כי אתה מעביר חתולים בידיים שלך לכלובים שאתה יודע שעוד מעט זמן הם לא יהיו עוד בחיים, ונפשי זה משפיע.

מובן שעשיתי חשבון שעם פעולתי אני מציל יותר חתולים מאשר בלי התערבותי, כי אז היו חוזרים לשיטת ההמטה, ועדיין כמו עבודה במכלאות שאתה יודע שחלק גדול מאוד מבעלי החיים שאתה רואה יומתו כי אף אחד לא ירצה אותם, זה קשה.

שנה אחרי שהתחלתי קרה הבלתי צפוי, וד"ר מני, הוטרינר הרשותי הסכים לעקר חתולים, כל עוד שאני אביא לו.

אז הבאתי לו, כ-450 במשך 3 שנים, כל שבועיים מספר חתולים בשש בבוקר, והוא עיקר אותם עד שמונה, החזרתי אותם לדירתי, בדרך כלל גם עבדתי באותו היום מהבית כדי לוודא שהכל בסדר איתם, ושחררתי אותם שוב בלילה.

וכאן אמנם קיבלתי סיפוק, אבל גם תסכול, כי כל יתר התושבים אוהדי החתולים אמנם ברכו על היוזמה, אבל אף אחד לא היה מוכן לעזור עם הלכידות הליליות לפני העיקור, וזה די העליב.

באותה המידה כמובן אכזב רמת הרצון הנמוך מצד התושבים להשתתף בהוצאות, כי אמנם ד"ר מני עיקר, אבל בלי תקציב, כי ראש המועצה או עדיין כעס עלי או קרוב לוודאי פשוט לא מצא עניין בחתולי הרחוב, והרעיון לתקצב פרויקט כזה, לא נפל על אוזניו הקשובות.

ועדיין, מובן שידעתי שאני עושה משהו חשוב, ולא רק עבור החתולים שעוקרו, כי דרך העמותה למען החתול של ריבי מאיר פרסמנו את הפרויקט כשיתוף פעולה מוצלח בין רשות לבין התושבים, מובן שלא הבלטנו את הקשיים, ושהפרויקט היה בעצם של שני אנשים.

בכל מקרה, בודהה בורגרס נולד כאן. א', הבנתי שאפילו מאכילי החתולים רואים בבעלי חיים משהו משני, משהו שאנחנו, בני האדם, מוכרחים לאכול, ואם לא חתולים, אז פירות ותרנגולות.

ב', ערב אחד ניסיתי לתפוס שתי חתולות שמצאתי ליד פח באזור התעשייה. אחת נתפסה, השנייה ברחה לתוך מבנה סמוך, מפעל שהיה פעיל. הלכתי עם המלכודת אחריה, הישר לתוך בית המטבחיים לעופות שקיים עדיין שם.

גדלתי כצמחוני, והייתי רוב החיים צמחוני, ובלילה הזה, מתישהו ב-2004, הפכתי לטבעוני. מובן שהמראות של בית מטבחיים הם לא נעימים, אני אמנם הייתי מרוכז במשימה ללכוד את החתולה, והיא עלתה במדרגות, והפועלים הערבים באופן מוזר לגמרי לא התעניינו בי (כאילו שהם עובדים אמנם עם עיניים פתוחות, אבל לא קולטים את המסביב, היו כאלה שפשוט לא הגיבו כשדיברתי אליהם) וניסיתי להבין ממי לבקש רשות ללכוד במקום, ולבסוף הגעתי אל הבעלים, ושהיה נוכח במשרדו, והוא הלך איתי לגג, ושם היו די הרבה חתולים. תפסתי עד שכל הכלובים ברכב (עשר במספר) היו מלאים, ובדרך החוצה הבחנתי בשתי תרנגולות שהסתתרו מפוחדות מאחורי השער.

באופן מוזר אני זוכר אותם, את שתי התרנגולות, ולא את הזוועות של בית המטבחיים, אולי כי (שוב) לא בחרתי להציל אותם, יתכן לא רציתי להרגיז את הבעלים או כלשהו פועל, והשארתי אותם שם לגורלם המר.

אבל עבורי היתה כאן המחשת הצורך באלטרנטיבות צמחיות, כי אם נצליח לייצר משהו אכיל וטעים צמחי, אז באופן הגיוני לפחות תרנגול אחד יוצל.

בקיץ 2005 נגמר לי סופי מחוסר העזרה מצד תושבי אזור )שטענו בצדק שעובדי המועצה היו אמורים ללכוד, אבל זה לא היה ניתן להשיג, כי הם לא היו מוכנים לזה (הכרתי אותם אישי)), ואחרי רבע שנה חיפוש וכשמונים דירות שבחנתי, מצאתי דירת חצר מתאימה לשבעת חתוליי, ועברנו לתל אביב ועם זה נגמר פרויקט עיקר חתולי הרחוב באזור.

אבל עוד לפני כן קרה משהו לגמרי לא צפוי. ידעתי שקיימת עתירה של עמותות למען בעלי חיים, שניסו לבטל את הנוהל הקיים של המתת חתולי רחוב כמדיניות בקרת אוכלוסייתם, אבל כמו הרבה אחרים לא הייתי אופטימי מדי שיבוא שינוי לטובה.

ואז כבוד השופטת דורנר פסקה את בג"ץ החתולים המפורסם, נדמה לי בסתיו 2004, שאסר על ההמתה כשיטה, וחייב את הרשויות למצוא אלטרנטיבות אחרות בהתאם לחוק צער בעלי חיים.

מובן שאני לא יודע האם פרויקט העיקורים שלי השפיע, אבל מאחר שהעמותה למען החתול שיווקה אותו אז כפרויקט הדגל בארץ, יש סיכוי, וד"ר מני קרה לזה "לעשות את הדבר הכנון בזמן הנכון" וכמובן התגאה כמוני.

עדשים מונבטות

ואיתם בעצם פרויקט בודהה בורגרס התחיל, בלי שכמובן ידעתי את זה, כאשר בגיל 13 או 14 התחלתי לאכול אותם, וכמובן לא התעניינתי בתזונה (אמי למדה על יתרונותיהם וגידלה אותם), וגם לא ידעתי על סגולותיהם של נבטים, אבל קרו שני דברים משונים.

ראשית, תוך שלושה ימים נעלמו לי כאבי עיניים כרוניים שכנראה נבעו מזה שאני תמיד קראתי גם באוטובוס וגם בהליכה לבית הספר, וגם משקפיים וגם טיפול תרופתי לא עזרו, אבל תוך ימים מתחילת אכילת הנבטים לא היו לי עוד כאבים.

בגלל זה המשכתי לאכול אותם, וכמובן גם למדתי איך להנביט אותם (פשוט ביותר), ואז אחרי שבועיים או שלושה קרה משהו משונה ביותר, כי התחלתי להרגיש אנרגטי יותר, והתחלתי לרוץ ולאט לאט היכולת הגופנית שלי ממש השתפרה.

אני לא זוכר אם ייחסתי את זה אז לנבטים, אבל שנים יותר מאוחר, הודות לכתבת שער במגזין גרמני נחשב, הבנתי שמה שאכלתי בשנים האחרונות והוצג כמזון שאף אחד עדיין לא מכיר, הוא הדבר הבריא שיכולתי לאכול, מאז אני אוכל אותם ובלי ספק זה עזר לי גם גופני וגם מנטלי.

בשירות הצבאי באוסטריה הייתי השלישי ביכולת הכושר הגופני שלי (אחרי שני כדורגלנים חובבנים), ויותר מאוחר, בעבודתי בהיי טק, תרמנו באופן תדיר דם, ולמרות היותי צמחוני, רמות הברזל (ההמוגלובין) היו מהגבוהים בחברה (של ארבעים אישי). הבנתי אז, גם אחרי קריאה של כתבות בנושא, שניתן להיות טבעוני או צמחוני בלי שום חוסר ברכיבים תזונתיים (מלבד B12), ושקטניות מונבטות נותנים פתרון.

מעודד מזה פרסמתי הודעת דרושים לשף שיעשה לי קציצה טבעונית. פנו כמה שכולם רצו לייצר קציצה צמחונית, שהסבירו שצריכים את הביצה, וקציצה טבעונית לא תצליח בשום מקרה.

אז כאן היתה בעיה (קטנה) ראשונית, שעזרה מקצועית לא היה ניתן להשגה, לפחות לא בתל אביב של שנת 2005.

ההתחלה והסניף הראשון

החתלתי עם נסיונות, הזמנתי כל ספרי הבישול הטבעוניים שהיו קיימים באנגלית וגרמנית ולבסוף הגעתי לקציצה מורכבת מעדשים מונבטות, פטריות ועוד 18 רכיבים, וזה הפך לבודהה בורגר.

וזה גם היה התפריט (קציצת עדשים בתוך לחמניה מקמח מלא עם רוטבים), לצד סלט נבטים.

אמרתי לעצמי שיהיה לי זמן לפתח את התפריט אחרי פתיחת המקום (מצאתי כוך קטן עם שכירות נמוכה בתוך פסג' לצד הדיזנגוף סנטר), והכנסתי בר ו-10 כיסאות, וכיור, ומקרר, וכל הדברים שצריך.

באמת לא חשבתי שיגיעו יותר מדי לקוחות, כלומר זה לא היה נראה לי יתכן, אבל תוך כמה ימים הגיעו כבר יותר מדי, כלומר פתחתי בצהריים כדי לייצר בבקרים את הקציצות, אבל תוך שבוע הגיעו יותר לקוחות מאשר שיכולתי לייצר קציצות עבורם בבוקר. (הבודהה בורגר היתה אגב קציצת הקטניות הראשונה בארץ, וטבע דלי לקחו על עצמם לייצר אותה במפעלם בדימונה, ואני חייב להודות להם על 10 שנים של שירות מסור ומעולה, ואותו דבר גם נכון עבור טופו יפני ושיזן טופו, שהדבר המשותף להם, שבאמת אכפת להם מאיתנו, כי הם בעצמם ייסדו את מפעליהם כדי לאפשר לנו לאכול טבעוני.)

הייתי די המום וגם מוטרד, כי אנשים חזרו, ולא נעים, להציע להם כל הזמן אותו הבורגר.

אז, אתם מבינים, ההתחלה, במיוחד השנים הראשונות, אלה היו אתם, שהגיעו, שרצו את המקום, ואני יודע שהיו המון חסרים מכל הבחינות, פשוט לא היה לי שום נסיון בתחום הזה, ולו הייתי יודע מראש שיגיעו לקוחות, אז יתכן הייתי לפני תחילת הפרויקט מנסה לצבור נסיון מקצועי.

כאן גם התגלה בעיה נוספת, שליווה אותי עד הסוף, וזה הקושי למצוא עובדים סבירים.

למען חסר הספק, עבדו אצלי אנשים סופר מוכשרים שרצו בקיום המקום ובזכותם המקום התקיים, ותודה ענקית לכלכם, אתם החזקתם את המקום.

אבל לצד עובדים ועובדות אלה הסתבר שיש בעיה, והבעיה היתה ריבוי של מקומות אוכל בתל אביב, וכמובן העובדה שדרך מלצרות ניתן להרוויח סכומים נכבדים, ואז מי שנשאר לעבוד במסעדות דלפק לא תמיד הבריק.

לפחות אז, במקום הקטן הזה, שהיה יכול לאכלס עד 3 עובדים, וגם זה בקושי, זה פחות התבטא, וכאן הייתי ממש טיפש, כי הייתי צריך להבין שיש כאן בעיה משמעותית, שיתבטא עוד יותר אם אקח מקום יותר גדול.

בכל מקרה, להמשיך עם המקום הקטן לא היתה אופציה, כי מלבד העובדה, שלא הייתי יכול להוציא רשיון עסק, המקום היה פשוט קטן מדי, ואם יש לקוחות שהם מוכנים להיצמד לקיר כדי להגיע לכסאות בר צרות, אז כל הכבוד להם, אבל אני לא הרגשתי נוח עם זה.

הסניף ביהודה הלוי והבעיות איתו

וכאן ביצעתי טעות חיי (מס' 2, הראשון היה להיפרד מגרושתי) כי הייתי צריך לעבור למקום יותר גדול, ועדיין להשאר קטן מבחינת תפריט, זה היה חוסך לי הרבה בעיות.

אבל, כאן שגיתי, ולקחתי מקום גדול מדי ביהודה הלוי 21. חייבים להסביר שאז ב-2007 היה מאוד קשה למצוא מקום שמתאים לבית אוכל, שהשוכר הנוכחי היה מוכן למסור בסכום סביר. כולם רצו סכומים גדולים של דמי פינוי, ולכן הצטרכתי שותפים, שהתחלקו איתי בדמי הפינוי (270.000 ), ובדמי ההקמה (עוד כ-450.000 ₪ בשני שלבים, כי ראשון שכרנו שני שליש מהמקום, ואחרי שמונה חודשים עוד את השטח של החנות הסמוכה). וגם פה ההוצאות בפעול עלו משמעותי על התקציב המתוכנן, גם מצד הקבלן המשפץ, וגם מצד הנגר שהיה ממונה על עיצוב הפנים, גם פה הכשל האישי היה אצלי, שנבע מחוסר נסיון, כי היה הבדל גדול בין מסעדה לבין המקום הקטן מאוד שהיה אז בדיזנגוף.

ועכשיו, עם מקום גדול, הסתבר הבעיה הראשונית של חוסר עזרה מקצועית והעובדה שלא היה ניתן למצוא עובדים סבירים, כמשמעותי ביותר. עצם הבעיה היה היותנו מסעדת דלפק, וטבחים רציניים כמובן רוצים ללמוד משפים, רוצים לעבוד במטבחים גדולים, ואצלנו עם כמה תבשילים לא היה הרבה מה ללמוד, ובעיקר להוציא מנות.

בעיה נוספת היה מיקום המסעדה ליד מגדלי משרדים, ועבורם לא היה מספיק להציע מנות פאסט פוד, כי מי שהגיע, בעצם רצה להגיע מדי יום, כי היינו אז האופציה הטבעונית היחידה באזור.

והלקוחות האלה ביקשו תבשילים, ובלעדיהם היה קשה למלא את המסעדה. גם הסתבר שההתעסקות בתבשילים לא היתה רווחית – לעומת מנות הפאסט פוד בתפריט – כי היה צריך גם צוות, שהשקיע לא מעט זמן בהכנתם, וגם במלאי מגוון, וכמובן מה שלא נמכר נזרק או חולק.

ואני חייב כאן לציין את שני האנשים שהודות להם הסניף בגלל התקיים, והם בוכצ'י ודרור. בוכצ'י הוא אבא של לקוחה יקרה בשם ענבל, שהגיע לעיתים קרובות עם בעלה דודו לסניף דיזנגוף, ושהם שמעו על הקושי שלי לצמוא מקום המשך, בוכצ'י עזר, ולצידו דרור, ושניהם השקיעו כספים, ולא מעטים בהקמה ותפעול המסעדה.

מי שהיו המצטיינים היו שוטפי הכלים, פליטים, ומתישהו שמתי לב שסלומון, פליט מאריטראה, עוזר למוציאי המנות האישראלים להוציא את המנות נכון, והתבקש להכניס אותו למטבח.

סלומון עזר המון ויתכן היה אחד הפליטים הראשונים שנכנסו ב-2008 למטבחים, מה שגרם אז לבעיה מסויימת בעיני כמה לקוחות, כי אז, אולי באופן מכוון, צצו סיפורים וכתבות על מחלות שהם מביאים מארץ מוצאם. לא עזר שהוא עבר בדיקות רפואיות (דרישת משרד הבריאות), ללקוחות אלה זה הפריעה.

אבל, היה הבדל עצום בין עובד אריטראי לבין עובד ישראלי, כי האריטראי רצה לעבוד ובמיוחד במקרה של אלה שהגיעו ראשונים לארץ ב-2006 ו-2007, היה מדובר על אנשים איכותיים ומושכלים מאוד, לעיתים עם תואר אקדמי, לעומת הישראלים שהיה ניכר שלעיתים עבדו כי לא מצאו עבודה אחרת.

בכל מקרה אחרי שהחלפתי את צוות המטבח באריטראים, העניינים עבדו הרבה יותר טוב, ועדיין המקום לא ממש הרוויח.

כדאי לציין בהזדמנות זאת שגם למדינת ישראל היה חלק בזה, כי גם אותי גייסו בצו 8 למצבע אופרת יצוקה בסוף 2008, וניתן להתווכח על נחיצות השתתפותי, אבל בטוח שנגרם למסעדה נזק כלכלי כבד, שאף אחד לא שילם עליו. גם הפסדנו לקוחות, גם צמצמנו פעילות, וכמובן גם שילמנו יותר משכורות, כי הצטרכנו יותר צוות שגם יחליף אותי.

והבעיה הכי גדולה היתה שכמסעדת דלפק לא נעזרנו במלצרים, ודווקא שכרם המסעדה בדרך כלל חוסכת בגלל הטיפים. ולכן גם לא מצאתי מספיק צוות, וגם שילמתי למי שכן היה מוכן לעבוד אצלי מה שיכולתי, ויתכן גם מעבר לזה, כי אם עובד גר בשותפות עם חברים שממלצרים ומשיגים מטיפים משכורות של 40 ₪ שעתי ויותר, לא אוכל לשלם פחות מ-35 ₪ כדי להשאיר את העובד אצלי.

וכמובן רציתי להיות גם הגון כלפי צוות העובדים הזרים, כי לא יתכן שהם יעבדו יותר מאשר עובד הדלפק הישראלי, אבל ירוויחו פחות. לכן שילמתי יפה, ויותר מאשר כל מסעדה אחרת, לפחות כך זה מצטייר, ובגלל ששילמתי משכורות גבוהות, העובדים הזרים גם נשארו, כי אין מקום שתגמל אותם כמוני.

באופן מצטבר אבל, משכורות אלו משכו אותנו למטה, והיוו בעיה מתמדת, כאשר שוב ושוב רואה החשבון העיר על זה ובצדק, רק לא היה לי מאיפה להביא עובדים סבירים שיסתפקו בפחות.

בעיה כלכלית רצינית נוספת היתה העובדה שלא היה ניתן לקנות מאף קונדיטוריה קינוחים טבעוניים, כלומר הרוב המוחלט של בתי הקפה בארץ קונה את הקינוחים שלהם ממספר מצומצם של קונדיטוריות, שמתמחות בזה, כמובן יודעים לייצר מה שצריך, ודיברתי איתם (אז ב-2007), ופשוט לא היו מוכנים לייצר עבורי, גם כי אני הייתי הלקוח המוסדי הטבעוני היחיד, וגם כמובן שלא ידעו איך לייצר קינוחים טבעוניים.

בקיצור, בעיות מכל הכיוונים, גם כי יתכן עסק מסוג זה לא מתאים למישהו שאין לא כאן גב משפחתי ועם זה כלכלי, כלומר אם העסק היה נסגר והיו חובות ספקים, ומכירה של העסק לא יכסו חובות אלה, אז אני כערב לחובות אלה בבעיה, כלומר ברחוב, כי אם לא אוכל לשלם שכירות, אז יש בעיה.

ומכאן אולי מובן לחץ מסוים אצלי, כי אם אין ברירה, אז אין ברירה, ואם עסק צריך להרוויח, אז הוא צריך להרוויח.

ואם אין תקציב לגרפיקאי אז אני נשאר להוציא תפריטים, ואם אין תקציב לשף אז אין ברירה מאשר לקרוא בעצמי ספרי בישול ובלוגים, לנסות, ומה שיצא טוב, להציע ללקוחות.

הלוואי שהייתי יכול להגיד שנהניתי, יתכן היה לי סיפוק לעשות את הדבר הנכון, אבל עם השנים זה הפך להיות קשה.

אני זוכר שהוזמנתי לתחרות פרסי האוכל של טיים אאוט ב-2008, וממש לא שיערתי שננצח, אבל בכל מקרה, אחרי שהטבח (הישראלי) של משמרת הערב לא הגיע (והודיע יותר מאוחר שהוא חולה), אז כמובן החלפתי אותו, והסתבר יותר מאוחר שבאופן מפתיע (ומביך) זכינו (בתואר המסעדה הצמחונית/טבעונית הטובה ביותר), ונדמה לי שאז אפילו בתמונה הממוסגרת שיותר מאוחר אספתי, היתה חסרה המילה טבעונית כי אז מילה זאת עדיין לא נכנסה לתודעה. (ומאותו הסיבה שנים יותר מאוחר קובי בחר לקרוא לרשת שלו "השווארמה הצמחונית" מהחשש שלקוחות לא יבינו את המונח "טבעוני").

לרואה חשבון היה פתרון קל (לצד סגירת העסק), וזה היה העלה דרסטית של המחירים. אז העלנו, אולי לאט ומעט מדי, אבל אל תשכחו, שאם הייתי מעלה מהר מדי, והייני מפסידים יותר מדי לקוחות, העסק אולי היה קורס, ושוב, די חששתי לגורלי.

גינס

וכך סחבתי את עצמי משבת לשבת, כלומר ישנתי הרבה ביום המנוחה של המסעדה. לצערי זה לא היה מספיק, ולעתים הגעתי לשישי עם הבראנץ' שלו כבר עייף לגמרי.

כך קרה, שחתול יקר מת מחסימת דרכי השתן וזאת באשמתי.

היו חתולים ומההתחלה האכלתי אותם (וכמובן גם סירסתי ועיקרתי אותם). חתול אחד היה ממש חמוד, ותמיד שכב בתוך המסעדה, או על כרית, או עלה על מקרר הקינוחים, ולרוב ישן, ורק הפך להיות מוטרד כשכלב נכנס למסעדה. כשגויסתי בצו 8 ונעדרתי לשלושה שבועות, סיפרו לי שהחתול נעמד ליד משקוף הדלט ולא נכנס למסעדה כל אותם הימים שלא הייתי. בכל מקרה, הוא תמיד חיכה לי בבוקר בחצר האחורי, למרות שידע שיקבל (מחוסר זמן) בשעה זאת רק ליטוף. (שעות ההאכלה היו אחרי העומס של הצהריים ובלילה.)

היתה לו מספיק תושיה כדי להיכנס דרך חלון בצד האחורי של הבניין לתוך הדירה של לירון, דיירת בקומה הראשונה, והיא אימצה אותו וקראה לו גינס.

שישי אחד, כבר אחרי סיום הבראנץ' של שישי, לירון קראה לי ואמר שהוא מיילל. הסתכלתי עליו, והייתי עייף מוות, ואמרתי לעצמי שיהיה בסדר, וראינו את החתול שהלך מוזר וירד למרתף במקום לצאת בקומת קרקע מהבניין, ולבסוף עלה לבניין שכן.

כשל מוחלט מצדי. הגעתי הביתה, ובמיטה נזכרתי בחסימת דרכי השטן, שהוא עלול לסבול ממנו, ואם זה אכן כך, הוא בסכנת מוות ועלול למות בכאבי תופת.

נרדמתי ושכחתי ממנו ונזכרתי בו רק כשהגעתי לקראת מוצ"ש למסעדה.

מאוחר מדי.

בלי ספק, העומס עלי היה גדול מדי, הלחץ להחזיק את המסעדה פעילה, לנסות להחזיר לפחות חלקי את ההשקעה, היה כבד מדי וכשלתי בשעה שהיה אסור להיכשל.

לצערי אותו הדבר קרה 4 שנים מאוחר יותר, בסמיכות לפתיחה של סניף חיפה, והפעם עם חתול משלי, מקסי.

סניפי הזכיון

אולי כדאי כאן להבהיר שבמתן או אי מתן זכיון היה כמובן לא רק פן כלכלי, אלא גם צד מוסרי, כי דרך מתן האפשרות של לאכול צמחי, באופן ישר גם עזרת בריאותי לבן אדם האוכל, וגם עזרת לאלה שלא נאכלו.

לכן איפה שראיתי סיכוי שהזכיין יצליח, ובכל המקומות מחוץ לתל אביב נמצא צוות איכותי בעלויות סבירות, נתתי זכיון ועזרתי להקים את הסניף, מה שכמובן לא הוריד מעומס העבודה הכללי עלי.

בעיה מיוחדת היתה עם הזכיון הראשון לסניף אבן גבירול, שנתתי בסתיו 2007 אחרי שהשקעתי כסף וזמן במסעדה בנחלת בנימין, שלקחתי עם שותף, רק שהשותף בסופו של דבר, וכמובן בניגוד לחוזה ביננו, התעקש לפתוח את המקום כצמחוני, וזה כמובן לא היה בא בחשבון, ונפרדנו, ומפני שלא ידעתי האם אמצא מקום מתאים, הסכמתי לסניף ליד כיכר רבין, ובשנים הראשונות זה יתכן יותר הזיק מאשר היה מועיל, כי פשוט מספר הלקוחות היו מעטים מדי עבור שני סניפים.

וגם פה האידאולוגיה שלי ושל בוכצ'י ודרור אפשר את קיום הסניפים, כי בהקמה של בית אוכל יש הוצאות רציניות, ולדעתנו לא היה טעם להכביד על הזכיין עם דמי זכיון התחלתיים, ולכן רק ביקשנו דמי זכיון על פי המחזור, וגם נמוכים, בין 1% ל-1.5% תלוי במיקום, וכמובן מקומות כמו אילת, יקנעם ודימונה שמראש הערכנו שיהיה מאוד קשה להתקיים, לא חוייבו כלל. וכמובן רק לקחנו מתי שידענו שסניף בטוח מרוויח, רק שזה בדרך כלל קשה לקבוע בזמן אמת, ולכן פרט לחודשיים שסניפי חיפה ורעננה שילמו דמי זיכיון, הסתפקנו בדמי הזכיון מצד סניף אבן גבירול, שהודות למיקום מרכזי וכמות נכבדת של עוברים ושבים יכלו לעבוד עם מנות פאסט פוד בלבד.

וצריכים להודות כאן להדס, זכיינית סניף יקנעם, שלמרות סימני השאלה הרבים בעניין כדאיות הכלכלית של סניף במיקום הספציפי התעקשה, ורואה היצע של מנות טבעוניות גם במקומות רחוקים מתל אביב כמשימה ומצווה כדי לשכנע את אלה שלא שוכנעו עדיין. כל הכבוד לה.

ובהזדמנות זאת חייבים גם להסביר את סיפור של סניף רעננה, כי שם מההתחלה נמכרו המנות במחירים משמעותיי יותר גבוהים מאשר בתל אביב, וכאן היתה בעיה, לכן השם השונה (שיבולת מבית בודהה בורגרס). בכל מקרה, גם שם למרות המחירים הגבוהים העסק לא המריא, ובינתיים כבר פעמיים נמסר (והמשיך כלודנס).

התחרות

כמו שציינתי, ההתחלה לא היתה קלה, ונדרש לא מעט מאמץ מצידי להחזיק את העסק פעיל, אבל לעט הגיעו יותר ויותר לקוחות, והמצב השתפר.

אבל עם הלקוחות הגיעו גם אלה שפתחו מקומות דומים בקרבת מקום, קפה קאימאק המצוין היה הראשון, הבר קיימא אחריו, שעם שיטת הקואופרטיב והמניות שלהם לקחו לנו הרבה מלקוחות פלורנטין.

והיה רשת eatright עם סניף קרוב, מנות דומות, תקציב גדול והרבה מאוד מבצעים ופליירים. לא היה פשוט.

וכמובן, עם הזמן הגיעו המקומות הרציניים, כמו זכאים ומשק ברזילי, שניהם בקרבת מקום, ותחרות זאת הורגשה, גם מצד השווארמה הצמחונית. בסופו של דבר גם ננוצ'קה הסמוכה הפכה לטבעונית, אז זה כמובן כבר היה ממש בעיה.

עניין העובדים הזרים

אבל, התחרות לא הכריע אותנו, קרה כאן תהליך אחר. כפי שכבר כתבתי, ופירטתי גם בכמה פוסטים בפייסבוק, הייתי הגון, אבל טיפש, כי טבע האדם הוא שתמיד ירצה יותר, גם אם הוא כבר מקבל הרבה מאוד. ומי שיזם את התביעות קיבל עם 33.5 ₪ נטו המון ,אבל לדעתו היה צריך לקבל עוד, וניסיתי להסביר לו, שהעסק אמנם כבר לא בסכנת סגירה מיידית, אבל כן צריכים לנסות גם להחזיר השקעה, ואם הוא יתכן הטבח האריטראי שמרוויח הכי הרבה בארץ, אז זה סימן שלא ניתן להוסיף.

פראנה לא הסכים, ומצא דרך לנסות להוציא עוד, כי כפי שהיה נהוג בתעשייה אז, התלושים יצאו בשכר גלובאלי, שהיה אמנם גבוה מאוד, אבל התלוש לא ציין תנאים סוציאליים. מובן שברמת השכר הזה, ההפרש לשכר המינימום עלה על 50%, וכל תנאי סוציאלי כולל פנסיה היה ניתן להכניס לפה, אבל הסתבר שדיני העבודה מאפשרים למרות זאת לתבוע.

וכאן הייתי בבעיה, יותר מאשר כל בעל מסעדה אחר, כי הסכומים ששילמתי להם היו יתכן הגבוהים ששולמו בארץ, כאשר רוב בעלי מסעדות שילמו לעובדים הזרים רק שכר מינימום, ואני תגמלתי אותם לדעתי הגון, ואני חייב לציין גם, שהם היו עמוד השדרה של העסק, כלומר היו עובדים ישראלים מעולים (ותודה לדני, עדי, דנה, סלאבה, טוביה, מורן, ארז, נטאשה, מיכאל, חורף, אמיתי, ים ועוד הרבה אחרים שעזרו, בלעדיכם העסק לא היה מתקיים), אבל אלה היו המיעוט, ועם הרבה מהעובדים הישראלים לא היה קל, והעבודה איתם העלו לא מעט את לחץ הדם שלי, ובעיקר היה קשה לסמוך עליהם שבכלל יגיעו למשמרת, ולעומתם צוות המטבח הבין שמדובר בעבודה, והיה ניתן לעבוד איתם.

וצריכים בהקשר זה להבין, שהם הגיעו כפליטים ממשטר דקטטורי באריטראה ומרדיפה אתנית בחבל דרפור, ורבים מהאריטראים הם מושכלים ואינטלינגטים מאוד. חבריהם שהיגרו לפני 10 שנים למדינות המערב, נקלטו ורובם אף כבר אזרחי אירופה, קנדה וארה"ב, וכאן בארץ הם תקועים עם עבודות מטבח ונקיון. פראנה עבד איתי מקיץ 2009, ודיברתי איתו רבות, ותסכולו היה רב ובצדק, כי למשל כל שלושה חודשים הוא התבקש לחדש את הויזה, וזה אמר לקום בארבע בבוקר כדי לתפוס טור שייאפשר לו עד הערב להגיע לפקיד. למיטב ידיעתי המצב בינתיים השתפר, וכל הכבוד על זה לרשויות, אבל גם המדינה וגם האזרחים נתנו לו להבין שהוא ממש לא רצוי, וניסיתי להסביר לו כמה פעמים, שזה לא אישי נגדו וחבריו שהם פה, אלא הפחד של כולנו שיגיעו המונים.

שכר דירה שלהם גבוה מאוד, והדירות שלהם לרוב לא מוצעים לישראלים, ובעיקר אין מענה מצד המדינה בעניין התקדמות חברתית, כלומר הוא הרגיש תקוע בשכונת התקווה, בלי שמישהו יאפשר לו ללמוד מקצוע שבארץ מוצאו היה עובד בו, ובמקרה של פראנה יתכן מהנדס, אולי עורך דין, אולי בעל מסעדה.

הייתי מגדיר אותו כבעל רגישות חברתית גבוה, וככזה הזדהיתי איתו. ומה שיתכן שבר אותו, ואולי באשמתי לא התעניינתי מספיק, היה אוזלת היד של ישראל ומצריים לנוכח החטיפות וסחיטות הכופר שהתרחשו בסיני בסמוך לגבול.

אנ לא יודע מי בדיוק, אבל בן משפחה קרוב אליו נפגע בסיני ב-2012, אבל עוד הרבה לפני כן הוא דיבר על זה, וגם העליתי את שכרו כי הסביר שהוא התבקש להשתתף בתשלום כופר.

מובן שהיו לי בעיות אחרות, והבעיות שלהם לא היו יכולים להיות הבעיות שלי, ויתכן הסברתי לו את זה פעם בתקיפות יתר, דיברתי על מה שלא בסדר פה, הסברתי שאני אישי מתי שהיה לי זמן כן התנדבתי איפה שהיה נראה לי נכון (שלום עכשיו), ושפשוט אנחנו הישראלים חוששים מגל של מהגרים, ולכן לא עשו ולא יעשו משהו בעניין מה שקורה בסיני, ושיעזוב אותי כבר בעניין זה.

בכל מקרה, מתישהו לקראת סוף 2012 הוא אכן הניח לי, אבל גם התחיל לשחק ראש קטן.

התביעות

הבעיה המשפטית היתה הסיכון של הרמת מסך, כאשר מכירת המסעדה היתה יכולה להיות עילה. הסברתי למעלה שלדעתי לא היתה ברירה, ויש עוד משפט אחד אחרון פתוח, אבל ייתכן הסוגיה הוכרע כבר דרך פסיקה על ידי בית הדין הארצי מנובמבר 2016 .

אישי אני חייב המון לעו"ד רון דינור, לקוח מהשנה הראשונה, שלא רק הציע עזרה, הוא גם ייעץ וליווה אותי לאורך כל המשפטים וגם הגיע לייצג מתי שהיה מתבקש וכל זה כמעט לגמרי בהתנדבות מלאה.

די בוודאות אני יכול לקבוע שהוא לגמרי הציל אותי, כי ייצוג משפטי, במיוחד עם מדובר בכמה משפטים, הוא יקר, ולא רק שלא רצה תשלום, הוא גם ידע היטב מה צריך לעשות ומתי.

בעניין היחס אלי מצד מערכת המשפט, אני לא יכול להתלונן, לפחות במסגרת תביעות העובדים הזרים הרגשתי אמפטיה ובאחד משני משפטים מרכזיים היתה זאת השופטת שהודותה סוכם לבסוף על פשרה.

גם המשפט המרכזי השני הסתיים בפשרה, כאשר כאן לא היה מדובר על אמפטיה, אלא על בקשה/דרישה מובנת מצד השופטים להתפשר, כי גם מיצוי התהליך לא יכול להבטיח צדק.

באופן כללי אני חושב שכל הנוגעים בעניין יסכימו שבית הדין הזה מאוד בצד העובדים, אולי כי החוק הוא איתם, ואולי כי בגלל עומס התיקים (אגב הרוב המוחלט של שמות התיקים (תמיד על פי התובע) שמופיעים על הדפים שמציגים את סדר היום של כל שופט הם של נתינים זרים).

מובן, שאם החוק אומר שצריך לשלם זכויות סוציאליות, והתלוש לא מפרט אותם, אז אשמתי. אבל למשל עמדת החוק ובית הדין בנושא פיטורין (של עובדים ישראלים) די מרחיק לכת, כי מי שעבד אצלי בשנתיים האחרונות שלי ביהודה הלוי יודע על מקרה חריג של עובדת מבריקה אבל עם חוסר משמעת מוחלטת, שלבסוף בדצמבר 2013 נעדרה 9 פעמים מהמשמרות שהיא בעצמה ביקשה לקבל. הבאתי עדים, היא לא סתרה אותם בכלום, יתכן והקסימה את השופט, וממש לא חושב שבתיק הספציפי נעשה צדק, ואני מקווה שגם השופט לא חושב כך.

העניין גם שידוע שלא יכול לצאת משהו טוב מפסק דין בבית הדין לעבודה, כלומר עובד שתובע, גם אם ישקר באופן כזה, שאוכל להביא עדויות רבות, יגיד השופט שחבל לי על הזמן. עבד אצלי שליח, עשה עבודה טובה מאוד כשליח, אבל צרך באופן קבוע סמים, וניסיתי לעזור, רק שלבסוף התקבל צו עיקול על משכורתו (הוא היה חייב כמעט 100.000 ₪ מזונות), ולא היה מוכן לעבוד בצו העיקול הזה. כמובן הפסקתי להעסיק אותו, וחד וחלק, הפסקת העבודה הזאת לא היתה אמורה להיחשב כפיטורין, רק שהשופט בגלל לא רצה לדון בעצם העניין. עובדת אחרת שנפצעה, והמשיכה בעבודה אחרת, ולגם לזה היה לי עדות, אבל תמיד מסבירים, חבל על הזמן, ועדיף להתפשר כי הוצאות המשפט רק יגדלו.

ובחזרה לשליח המדובר, הוא הבטיח להתנקם על זה שהפסקתי להעסיק אותו, ועוד לפני שמצא עורך דין שייצג אותו בבית הדין לעבודה, ניסה לסחוט כספים כפיצוי פיטורים, וכאמצעי לחץ שלח עוד ועוד מכתבים למשרד התמ"ת, שפתחו בחקירה על טענותיו, ואחרי שהתבררו כשקריים, סגרו את התיק.

במקביל טען שנפגע באחד השליחויות וניסה לפברק בדיעבד תאונת עבודה. היה ברור, וגם הודה בזה באחד הרגעים היותר צלולים ומפויסים שלו, שניסה להוציא כסף מביטוח לאומי, ולבסוף, אחרי חלוף של ארבע שנים הגיש תביעה אזרחית, ולמזלי ביטוח העסק לבסוף הסכימו לטפל בתביעה, כאשר היה ברור מההתחלה שסיכויו לזכות הם נמוכים, אבל כדי להגיע לפסק דין צריך להוציא חוות דעת מומחים, וצריך לשלם גם על עבודתם וגם על הופעתם בבית המשפט. לקח כמעת שלוש שנים, עד שבמאי 2017 התביעה לבסוף נדחתה, ובכלל שלשליח התובע אין אמצעים כספיים ידועים (הרי הוא מסרב כבר שנים לשלם את המזונות לגרושתו), היה עלי לשאת בהשתתפות העצמית (של 6400 ₪), שזה עדיין סכום נמוך מאשר כ-30.000 ₪ שעלתה לחברת הביטוח הייצוג המשפטי והתשלום לחוות דעת.

מוסר ההשכל של הסיפור הוא שיש אנשים דפוקים, ואין הרבה מה לעשות, כבעל עסק אתה חשוף, כי אתה צריך עובדים, וכך אתה גם נופל על אלה.

(ובכלל, אנשים חושבים שמסעדה מרוויח המון והכל מותר, ואתה כבעל עסק לגמרי בצד החלש, כי למשל אם יש לך מחסן ואתה הופך אותו למטבח, אז עבור העירייה זה שימוש חורג, והם רוצים כסף, ועד כאן בסדר, אבל כדי לקבל את האישור אתה צריך לשלם עוד יותר כסף כדי שיפרסמו את זה ישימו שלטים גם בקרבת מקום, ואז כמובן אם אתה נופל על שכן/עסק שרואה כאן הזדמנות, ומאיים להעלות הסתייגויות ותלונות פיקטיביות, אז כמובן אתה יכול להקליט אותו (מה שעשיתי), ואתה יכול להתייעץ וכמובן תוכל להתלונן במשטרה על סחיטה, אבל אתה חשוף כי לעסק ניתן לגרום נזקים די בקלות, החל מדבק למנעולים, אבנים לשמשה, וכד', אז עושים חשבון ומשלמים.

מצב דומה הם עובדים שלוקחים כספים אל הכיס שלהם במקום אל הקופה. מובן שכמה שיותר עובדים וכמה שיותר לחץ, לא פשוט לעקוב, ולבסוף יושבים שעות מול הקלטות, ומתי שהם כן נתפסים, אז מגישים תלונה, ומפטרים, ובמקרה שלי, כאשר זה קרה לי עם עובד מיפו, שלקח סכומים משמעותיים לאורך תקופה, אז אבא שלו כעס על זה שהגשתי תלונה ושקיזזתי את הגניבות עם משכורתו, ואיים עלי (וגם על זה הוגש תלונה). למזלי הוא לא מימש את איומיו, אולי כי בצירוף מקרים ללא קשר אלי התבצעה יום למחרת פשיטה גדולה על ארגון פשע בקרבת מקום מגוריו.

ויש את בעלי המקצוע, שלא קל איתם, וכל אחד ששיפץ למד על בשרו שעם שיפוצניקים צריך מאוד להיזהר, ועלויות מתנפחות מהר,  אבל גם נותני שירות אחרים, כמו מדבירים, דואגים בעיקר לעצמם ופחות ללקוח.אצלי העניין היתה דקורציית העץ של המסעדה, שעלתה לא מעט ועוד בהתחלה הפקח התברואתי של העירייה הסביר לי שיהיה לי בעיה עם ג'וקים, כי לא בטוח שהריסוס יעבוד ושמוטב לי להחליף את החיפוי במשהו אחר.

ואכן די מהר התגלה שהתברואן צדק, והזמנתי מדבירים, שאכן הדבירו, אבל לא התגברו על הבעיה. וכך שילמתי מדי חודש עד חודשיים, וגם ריססתי לתוך דקורציית העץ בעצמי (וכנראה זה לא כל כך בריא, החומר), ושם דבר לא עזר. החלפתי מדבירים, וגם שקלתי אכן להחליף את כל חיפוי העץ, אבל אז המדביר הרביעי הסביר לי שאכן הריסוס לא יכול לחדור מספיק טוב לתוך המבוך של הדקורציה, ושהג'ל שהוא שם לתוך מכונת הקפה יפתור לי את הבעיה. כמובן הוא לקח המון כסף וכמובן טען שאין לי אפשרות להשיג את החומר. והוא צדק אבל בחנות אחת שאכן סירבו לי למכור את ג'ל ההדברה, הסבירו שאוכל לבקש שמישהו ייקח לי מארה"ב, שם זה נמכר חופשי.

ואז הודות ללקוח שנסע לעיתים תכופות, קיבלתי את הג'ל בפחות ב-5% מעלותו כאן בארץ, ולאחר מכן הזמנתי אותו גם מאמזון, ובדרך כלל המכס לא החרים לי אותו, וזה לגמרי פתר את הבעיה.

מה שמכעיס כמובן הם המדבירים, שנעזרו בג'ל עבור מקומות רגישים כמו מכונת הקפה, ולא טרחו לעדכן אותי שזה יפתור לי את הבעיה, כי אז אכן כבר לא הייתי צריך להזמין אותם. מובן שבתוך מסעדה, כדי לרסס, צריכים להעביר את כל הכלים, ולסגור המון דברים, כלומר הרבה עבודה קשור לזה.)

התיק האחרון שהוא עוד פתוח, אחד מחמישה עובדים שחתם על הסכם היעדר תביעות, וכמובן קיבל פיצויים, וכדי לקבל עוד כסף, פשוט מתכחש לזה, נגד כל הגיון, כי גם לא היה מועסק על ידי צחי אם לא היה מסתדר איתי לפני, אז במקום אולי להגיד את האמת, שאמנם חתם על הסכם וקיבל פיצויים, הוא יגיד מה פתאום, תשלם (שוב). עורך דינו מודע לזה, אני משאר גם השופט מבין שאין הגיון פה, ושקצת מוזר שהעובד טוען שעבד 12 חודש עם הועסק רק 7 חודש ואין שום סיבה לא להוציא לו תלוש (לא היה לו חשבון בנק אז הוא קיבל כספים במזומן). יהיה כאן עוד דיון הוכחות בתיק, אבל השופטים דנים בתיקים האלה מדי יום, והם יודעים שיש באופן שיטתי הגזמות וזיופים, ולא עוצרים את זה, נותנים למעביד להרגיש שזה הבעיה שלו, ויתכן הם בכלל כועסים עלינו שהעסקנו אותם ובסוף להם, השופטים, יש יותר עבודה, ונכון, רק פשוט אין מספיק עובדים איכותיים בתעשייה הזאת. (שלא לדבר על שטיפת כלים, במשך כל השנים לא זכור לי ישראלי אחד שביקש לעבוד בניקיון או שטיפת כלים.)

אחרי פרסום עניין התביעות בסוף 2013, הסתבר שאני לא לבד, והרבה מסעדנים אחרים גם כן נתבעו ויש גם כאלה שאיבדו כמוני את עסקם. לכולם היה משותף ההבנה שלא ניתן להתמודד מול המערכת ושעורכי דין מסויימים מנצלים זאת מאוד לרעה למען התעשרותם האישית המהירה.

לגמרי הכל מותר, ויתכן זאת השתקפות החברה שלנו, הלא צודקת הברורה לעין. אם המדינה נותנת לאנשים להתיישב מחוץ לגושי ההתיישבות במקומות שדורשים השקעות עתק בביטחון ותשתיות, וסבסוד על חשבון כולנו, אז מובן שהאנרכיה שולטת ומס הכנסה הופכת לאויב והעלמות המס למכת מדינה.

ואם לבכירים במשק מותר למשוך משכורות עתק, אם טייסי אל על מאריכים את זמן הטיסות לניו יורק והונג קונג ב-40 דקות כדי לקבל תנאים יותר טובים (עם שכר של 100.000 ₪ חודשי) אז זאת הארץ שלנו. שמח.

מזעור נזקים

המסעדה הועמדה למכירה. הוסכם ביני לבין שותפיי, בוכצ'י ודרור, שאם נצליח למצוא מישהו רציני שיהיה מוכן להמשיך להפעיל את המקום כסניף זכיון, אז אנחנו ניקח את התקווה לדמי זכיון עתידיים במקום דמי פינוי שייקשו על הקונה להשקיע בשיפוץ המתבקש.

ואני חייב להגיד, לעיתים, נגד כל הסיכויים יש מזל. אני אישי ממש לא רציתי להמשיך, במיוחד לא עם אלה שתקעו לי סכין בגב. (אני חייב לציין, שכן היה עובד מטבח אחד בסדר, למען האמת הוא תמיד היה בסדר, ואף הזהיר אותי מפני פראנה עוד שנה לפני כן, אבל צורת האזהרה היתה מאוד עמומה, ופשוט חשבתי שהוא רוצה את המשרה של פראנה (הוצאת המנות ביום במקום בערב). אחרי הישיבה המשותפת עם הצוות, כאשר שאלתי אותם מה קורה ומה יקרה, ושניסיתי להסביר שאין שום דרך בעולם לספק את תאבונם הכספי, ושהעסק רק יכול לפשוט רגל, ואני איתו, אז הוא התנצל בלילה, אמר שהוא מתבייש, אבל אין לו ברירה, הם כולם גרים באותם השכונות, והוא לא יכול לצאת נגד פראנה. ביניאם הבטיח לא לתבוע וגם עמד בזה.)

התקבלו כמה הצעות, אבל כל הקונקרטיים היו הופכים את המסעדה לבשרי, וכמובן זה לא היה בעדיפותנו. וכאן נכנסו צחי ואבי לתמונה שהיה להם נסיון רב במסעדנות, אמנם לא הטבעוני, אבל שתי המשפחות שלהם היו למחצה צמחוניים, ובעיקר, היה כאן אתגר עבורם, כי הבינו שהתחרות גוברת, ואולי היה טוב, שגם הם וגם אני לא הבנו עד כדי כך את היקף התחרות העתידי. (זה היה חודש או חודשיים אחרי שהם לקחו את המסעדה על עצמם, שננה, לקוחה ותיקה, סיפרה לנו שתהפוך את ננוצ'קה לטבעונית, ומזל שהם היו כבר בעלים, כי אבי מייד הבין את המשמעות, וגם לבסוף יצאה מהעסק, וצחי ניסה להתמודד, והחזיק את המסעדה ועם זה הציע אוכל טבעוני נגיש סה"כ שנתיים וחצי, עד סוף אוגוסט השנה. ולזכותו יאמר שלא הרבה היו נכנסים לסיפור הזה, כי היה מובן שהסיכון עולה על הסיכוי להצליח לאורך זמן.

אני אישי ניסיתי לעזור, רק שכאן שוב פראנה נכנס לתמונה. הוא בסוף התפטר, וכמובן עשיתי הכל כדי שישאר ולא יתבע, אבל כנראה הודרך שיעזוב, אז אחרי שנתתי לו חוזה עבודה שמשרד עורכי דין הוציאו לכל העובדים, והסברתי לו שהוא לא צריך לחתום, ויכול לדבר על החוזה עם עורך דינו (הזהה לדבריו לעורך דין של חברו שתבע ראשון), ובכל מקרה נכתב בחוזה שהוא לא נוגע או ישנה זכויות שנצברו בעבר, אז עבור פראנה זה היה הזדמנות להחזיר את המפתחות ולצאת (כמובן באמצע משמרת).

וכמובן, בלי הפתעה, בכתב התביעה, אני פיטרתי אותו ואילצתי אותו באיומים לחתום על החוזה ועל מסמך אחר, ושוב, אלה דברים נגד כל הגיון, כי הרי רציתי שפראנה יישאר.

באופן מפתיע, עורך הדין שלמיטב הבנתי הוא היה חתום אצלו, שגם היה עורך הדין של התובע הראשון, לבסוף לא ייצג אותו, וגם שני עורכי דין אחרים לו, כי עורך הדין שלישי צלצל אלי בסביבות פסח 2014, וביקש להגיד שמדובר על מקרה קיצון, וכנראה פראנה קיבל הכי הרבה כסף, יותר מאשר כל מסעדת יוקרה הסכימה לשלם, ושהוא העדיף שלא לייצג אותו והוא יודע על שני עורכי דין נוספים לפניו שפעלו באותו האופן, וקיווה עבורי שגם הבאים יסרבו.

אבל, בסופו של דבר פראנה מצאה עורך דין, ואולי כדי להפעיל לחץ, אולי כי חשב כך, ואולי כי בכל מקרה זה לא היה יכול להזיק מבחינת עורך הדין, הוא גם תבע את הקונים וטען שהכל הצגה, ושאני נשארתי הבעלים או שותף. מובן שזה לא היה האמת, אבל לגמרי היה כאן סיכון עבור צחי, כי בתי דין לעבודה הם בגדול (בלי להעליב) בתי הדין לעובדים, וזה לא בית משפט שאתה רוצה לסמוך עליו שיחקור את האמת (בהמשך עוד ארחיב על התנסותי שם), וצחי בצדק חשש, שבסופו של דבר הוא יחוייב על התביעות נגדי, והחלטנו שאעזוב את המקום שהקמתי שבע שנים לפני. ואני כן רוצה לציין, שפראנה נשאר בקשר הדוק עם עובד מטבח אחד שנשאר, והתעדכן לפחות בתדירות שבועית, וידעה מעל כל ספק שאני לא שותף, אלא עובד, ולמרות זה עורך דינו בחר לתבוע גם את צחי.

בדיון המקדים בבית הדין פגשתי את פראנה שחיכה לעורך דינו, ושאלתי אותו לגבי כל השקרים בכתב התבעיה (ממילא המציאות עגומה כי התלושים לא שיקפו את התנאים הסוציאליים), ויתכן ענה לי אמת, שהוא ממש לא יודע מה רשום בכתב התביעה ושעורך דינו יתכן לרוב לא מבין אותו כלל. (פראנה, בניגוד לכל פליט אחר, מהסיבות השמורות לו, העדיף לא ללמוד או לתרגל את השפה העברית, יתכן כפי שכבר תיארתי, יש לו ביקורת מוצדקת על המדינה וכנראה זאת ביטוי של מחאתו.)

לעיתים די קרובות שאלתי את עצמי האם הייתי יכול למנוע את מה שקרה, כי מהיכרות ארוכת השנים עם הצוות ועם פראנה הבנתי שהוא תכנן ויזם, ובניגוד לעובדים אחרים שאולי לא הייתי הכי מנומס אליהם, תמיד היה לי כבוד והערכה גדולה מאד אליו, כי היה ניתן לסמוך עליו ב-100%,  ותמיד שנסעתי לבקר את ההורים שלי הרגשתי שעצוב לו, כי לו לא היה אפשרות כזאת, וכמובן לא היה לי מה לעשות בעניין הזה מלבד לשלם לו שכר הגון וגבוה.

ואני כן עבדתי משמעותי יותר מאשר הוא (שעבד בין 09.00 ל-19.00 על פי דרישתו), ומשכתי לעצמי פחות מחצי מאשר שהוא קיבל לשעה, ויתכן הוא אמר לעצמו, כי בזה חברו האשים אותי, שאני אשם בעצמי אם אני מנהל עסק שלא מכניס מספיק.

אולי.

לכל אלא שבפייסבוק הביעו את סיפוקם ממצבי, ושזה מגיע לי כי העסקתי אותם, אז כולנו בני אדם וכולנו צריכים להתפרנס, ובטוח גם לא מעט ישראלים לא היו יכולים לסרב להצעה לקבל לא מעט כסף, ורק צריך לעזוב מקום עבודה ולהתחלק עם עורך הדין.

ויתכן, לו הייתי לא מחזיר את פראנה כאשר התפטר שנתיים וחצי לפני כן כי לא הייתי מוכן לדרישותיו הכספיים, יתכן בודהה בורגרס עוד היה קיים בתל אביב, אבל הכל זמני בחיים, ובודהה בורגרס מימש את יעודו, אז לא ממש משנה.

וכמובן, עורך דינו של פראנה טוען שאני אשם שאין כסף עבור לקוחו (ועבורו עצמובזה שמכרתי את המסעדה), ולכן דרש להרים את מסך החברה ולחייב אותי אישי, רק שלמזלי בנובמבר 2016 בית הדין הארצי לבסוף הוציא פסיקה שהרמת מסך בנסיבות דומות אלי לא תתאפשר. ועדיין, הדרישה/בקשה של השופטת היתה להסכים לפשרה, והעצה המשפטית היתה לא להסתכן בלהרגיז את השופטת, ולכן לבסוף הסכמתי לפשרה שהיתה קרובה לפשרה שעורך דינו הציע בדיון המקדים, ושאני הסכמתי לה כבר אז, אבל פראנה עצמו לא הסכים, כנראה כי הובטחו לו סכומים יותר גדולים.

מה שכן, פראנה עזר לפרסם את בודהה בורגרס גם בקרב הקהילה שלו, כי לדיונים הראשונים הגעתי עוד עם חולצה של המסעדה, ושמתי לב שמביטים בי ובחולצה שלי, ובפעם הראשונה חשבתי שאולי אחד משני האריטראים שלחשו אחד לשני עבד אצלי (לפחות הוא היה נראה דומה לאחד שכן עבד בעבר אצלי), וניגשתי אליו ושאלתי האם אנחנו מכירים והוא הסביר בנימוס שלא, אבל כן ידוע לו סיפור התביעות.

בפעמים הבאות כבר לא שאלתי, ומתישהו כבר לא הגעתי לדיונים עם חולצת בודהה בורגרס.

בית הדין לעבודה

הבעיה המשפטית היתה הסיכון של הרמת מסך, כאשר מכירת המסעדה היתה יכולה להיות עילה. הסברתי למעלה שלדעתי לא היתה ברירה, ויש עוד משפט אחד אחרון פתוח, אבל ייתכן הסוגיה הוכרע כבר דרך פסיקה על ידי בית הדין הארצי מנובמבר 2016 .

אישי אני חייב המון לעו"ד רון דינור, לקוח מהשנה הראשונה, שלא רק הציע עזרה, הוא גם ייעץ וליווה אותי לאורך כל המשפטים וגם הגיע לייצג מתי שהיה מתבקש וכל זה כמעט לגמרי בהתנדבות מלאה.

די בוודאות אני יכול לקבוע שהוא לגמרי הציל אותי, כי ייצוג משפטי, במיוחד עם מדובר בכמה משפטים, הוא יקר, ולא רק שלא רצה תשלום, הוא גם ידע היטב מה צריך לעשות ומתי.

בעניין היחס אלי מצד מערכת המשפט, אני לא יכול להתלונן, לפחות במסגרת תביעות העובדים הזרים הרגשתי אמפטיה ובאחד משני משפטים מרכזיים היתה זאת השופטת שהודותה סוכם לבסוף על פשרה.

גם המשפט המרכזי השני הסתיים בפשרה, כאשר כאן לא היה מדובר על אמפטיה, אלא על בקשה/דרישה מובנת מצד השופטים להתפשר, כי גם מיצוי התהליך לא יכול להבטיח צדק.

באופן כללי אני חושב שכל הנוגעים בעניין יסכימו שבית הדין הזה מאוד בצד העובדים, אולי כי החוק הוא איתם, ואולי כי בגלל עומס התיקים (אגב הרוב המוחלט של שמות התיקים (תמיד על פי התובע) שמופיעים על הדפים שמציגים את סדר היום של כל שופט הם של נתינים זרים).

מובן, שאם החוק אומר שצריך לשלם זכויות סוציאליות, והתלוש לא מפרט אותם, אז אשמתי. אבל למשל עמדת החוק ובית הדין בנושא פיטורין (של עובדים ישראלים) די מרחיק לכת, כי מי שעבד אצלי בשנתיים האחרונות שלי ביהודה הלוי יודע על מקרה חריג של עובדת מבריקה אבל עם חוסר משמעת מוחלטת, שלבסוף בדצמבר 2013 נעדרה 9 פעמים מהמשמרות שהיא בעצמה ביקשה לקבל. הבאתי עדים, היא לא סתרה אותם בכלום, יתכן והקסימה את השופט, וממש לא חושב שבתיק הספציפי נעשה צדק, ואני מקווה שגם השופט לא חושב כך.

העניין גם שידוע שלא יכול לצאת משהו טוב מפסק דין בבית הדין לעבודה, כלומר עובד שתובע, גם אם ישקר באופן כזה, שאוכל להביא עדויות רבות, יגיד השופט שחבל לי על הזמן. עבד אצלי שליח, עשה עבודה טובה מאוד כשליח, אבל צרך באופן קבוע סמים, וניסיתי לעזור, רק שלבסוף התקבל צו עיקול על משכורתו (הוא היה חייב כמעט 100.000 ₪ מזונות), ולא היה מוכן לעבוד בצו העיקול הזה. כמובן הפסקתי להעסיק אותו, וחד וחלק, הפסקת העבודה הזאת לא היתה אמורה להיחשב כפיטורין, רק שהשופט בגלל לא רצה לדון בעצם העניין. עובדת אחרת שנפצעה, והמשיכה בעבודה אחרת, ולגם לזה היה לי עדות, אבל תמיד מסבירים, חבל על הזמן, ועדיף להתפשר כי הוצאות המשפט רק יגדלו.

ובחזרה לשליח המדובר, הוא הבטיח להתנקם על זה שהפסקתי להעסיק אותו, ועוד לפני שמצא עורך דין שייצג אותו בבית הדין לעבודה, ניסה לסחוט כספים כפיצוי פיטורים, וכאמצעי לחץ שלח עוד ועוד מכתבים למשרד התמ"ת, שפתחו בחקירה על טענותיו, ואחרי שהתבררו כשקריים, סגרו את התיק.

במקביל טען שנפגע באחד השליחויות וניסה לפברק בדיעבד תאונת עבודה. היה ברור, וגם הודה בזה באחד הרגעים היותר צלולים ומפויסים שלו, שניסה להוציא כסף מביטוח לאומי, ולבסוף, אחרי חלוף של ארבע שנים הגיש תביעה אזרחית, ולמזלי ביטוח העסק לבסוף הסכימו לטפל בתביעה, כאשר היה ברור מההתחלה שסיכויו לזכות הם נמוכים, אבל כדי להגיע לפסק דין צריך להוציא חוות דעת מומחים, וצריך לשלם גם על עבודתם וגם על הופעתם בבית המשפט. לקח כמעת שלוש שנים, עד שבמאי 2017 התביעה לבסוף נדחתה, ובכלל שלשליח התובע אין אמצעים כספיים ידועים (הרי הוא מסרב כבר שנים לשלם את המזונות לגרושתו), היה עלי לשאת בהשתתפות העצמית (של 6400 ₪), שזה עדיין סכום נמוך מאשר כ-30.000 ₪ שעלתה לחברת הביטוח הייצוג המשפטי והתשלום לחוות דעת.

מוסר ההשכל של הסיפור הוא שיש אנשים דפוקים, ואין הרבה מה לעשות, כבעל עסק אתה חשוף, כי אתה צריך עובדים, וכך אתה גם נופל על אלה.

התיק האחרון שהוא עוד פתוח, אחד מחמישה עובדים שחתם על הסכם היעדר תביעות, וכמובן קיבל פיצויים, וכדי לקבל עוד כסף, פשוט מתכחש לזה, נגד כל הגיון, כי גם לא היה מועסק על ידי צחי אם לא היה מסתדר איתי לפני, אז במקום אולי להגיד את האמת, שאמנם חתם על הסכם וקיבל פיצויים, הוא יגיד מה פתאום, תשלם (שוב). עורך דינו מודע לזה, אני משאר גם השופט מבין שאין הגיון פה, ושקצת מוזר שהעובד טוען שעבד 12 חודש עם הועסק רק 7 חודש ואין שום סיבה לא להוציא לו תלוש (לא היה לו חשבון בנק אז הוא קיבל כספים במזומן). יהיה כאן עוד דיון הוכחות בתיק, אבל השופטים דנים בתיקים האלה מדי יום, והם יודעים שיש באופן שיטתי הגזמות וזיופים, ולא עוצרים את זה, נותנים למעביד להרגיש שזה הבעיה שלו, ויתכן הם בכלל כועסים עלינו שהעסקנו אותם ובסוף להם, השופטים, יש יותר עבודה, ונכון, רק פשוט אין מספיק עובדים איכותיים בתעשייה הזאת. (שלא לדבר על שטיפת כלים, במשך כל השנים לא זכור לי ישראלי אחד שביקש לעבוד בניקיון או שטיפת כלים.)

אחרי פרסום עניין התביעות בסוף 2013, הסתבר שאני לא לבד, והרבה מסעדנים אחרים גם כן נתבעו ויש גם כאלה שאיבדו כמוני את עסקם. לכולם היה משותף ההבנה שלא ניתן להתמודד מול המערכת ושעורכי דין מסויימים מנצלים זאת מאוד לרעה למען התעשרותם האישית המהירה.

לגמרי הכל מותר, ויתכן זאת השתקפות החברה שלנו, הלא צודקת הברורה לעין. אם המדינה נותנת לאנשים להתיישב מחוץ לגושי ההתיישבות במקומות שדורשים השקעות עתק בביטחון ותשתיות, וסבסוד על חשבון כולנו, אז מובן שהאנרכיה שולטת ומס הכנסה הופכת לאויב והעלמות המס למכת מדינה.

ואם לבכירים במשק מותר למשוך משכורות עתק, אם טייסי אל על מאריכים את זמן הטיסות לניו יורק והונג קונג ב-40 דקות כדי לקבל תנאים יותר טובים (עם שכר של 100.000 ₪ חודשי) אז זאת הארץ שלנו. שמח.

פייסבוק והלקוחות

לדעתי, לקוחות בודהה בורגרס היו הטובים בעולם, ותודה לכם, ואני מודע לכל הכשלים שהיו והרוב המוחלט של תלונותיכם היה מוצדק, ואם זאת יש בעיה, והוא באנשים פחות רציונליים, שלעיתים לגמרי מגזימים.

למשל, עוד לפני עידן פייסבוק לא היה ניתן להתעלם מהיהירות של עובדי היי טק, שחלקם הקטן כנראה בגלל שכרם הגבוה חושב שמותר להם הכל. זכור לי היטב מקרה שלקוח של משרד היי טק גדול ליד עזריאלי התקשר בצהריים כדי להגיד שהזמין את המנה הלא נכונה ודרש להחליף אותו. אז לו הוא היה במסעדה היינו מחליפים, אבל הוא נמצא רחוק, והזמין בעצמו, דרך מערכת 10 ביס. הסברתי לו כמובן שאני מצטער, אבל אין ביכולתנו לנסוע אליו עבור מנה בודדת, ושינסה לשים לב מה הוא יזמין. אני חוסך מכם את הקללות ואת האיומים, רק שהוא מימש אותם. הוא הבטיח שיידאג שאף אחד כבר לא יזמין, וכך היה, משרד של כ-12 איש שהזמינו עד אז באופן קבוע.

כלומר החוצפה של אנשים לעיתים אינסופית, ולא עוזר ש-99.9% מהלקוחות הם בסדר, כמובן אני זוכר (ולוקח ללב) את אלה שהם לא בסדר.

היתה לנו סלטיה עם מילוי חופשי, אני חושב במחירים הוגנים לגמרי והיה לנו בראנץ' בשישי, גם כן במחירים לא גבוהים מדי, כאשר גם התאפשר, לפחות כל עוד שאני הייתי הבעלים, לקנות מילוי חופשי. אבל יש תמיד את אלה שרוצים לנצח את השיטה, ולעיתים הסבר עוזר, והם יבינו שאין הרבה הגיון לבנות פירמידה על הצלחת שחלק ממנו מתפזר בדרך אל השולחנות. מייאש, כי לעיתים קרובות, למרות הסברים, אותם הלקוחות חוזרים ושוב מתנהגים באותה הצורה.

ויתכן בעיה כללית היתה הרצון שלי שהאוכל יהיה נגיש, שכמובן כמה שיותר אנשים יכלו לאכול אצלנו. יתכן היתה כאן טעות כלכלית אבל במיוחד זה גרם לזה שאנשים עם יכולת כלכלית מעוטה הגיעו, וכאן מתחיל בעיה נוספית, כי אני מבין שאין להם, אבל מצד שני איכשהו צריכים לגבות מחירים הגיונים. במיוחד היו לעיתים בעיות עם מנות שלא היו מדודות במדויק, כמו הלזניות שאפינו במגש גדול, ומכרנו מנה רגילה (כבר די גדולה לכל הדעות) ומנה גדולה, רק שאת המנה הגדולה ארזנו בכלי עוד יותר גדול, ולעיתים קורה שנשאר גודל מסויים של לזניה על המגש, שהוא גדול עבור המנה שהוזמנה, ואז למשל מגש ה-TA מתמלא לגמרי או הגודל בולטת על הצלחת, אבל אז יש בעיה כשהלקוח המאושר חוזר ומזמינה שוב אותו דבר ומציעים לו את המנה בגודל הנכון.

צר לי על הוויכוחים במקרים כאלה, ותמיד כל עוד שהייתי בספק, קיבלתי את עמדת הלקוח, אבל אם ידעתי או יכולתי לסמוך על העובד, אז צריכים איכשהו להבהיר ללקוח מה הגודל הנכון ומה הגון, ושלא הכל אפשרי. אז 90% מהלקוחות מקבלים את זה, אבל יש גם כאלה שממש לא, ונשבעים לעשות הכל כדי שהעסק יפשוט רגל.

זכורים לי מקרים ממש קיצוניים, שאיכשהו היה מובן שגרסת הלקוח היא נגד כל הגיון, אז מה אני אמור לעשות, לאפשר הכל? היו כאלה שהתקשרו למחרת והתנצלו על וויכוח או טענת סרק, ואמרו שהתעצבנו מי משהו ממש לא קשור, ואנחנו או השליח או האוכל או השירות היו הקורבן. והיו אחרים שפשוט מעלים פוסט זועם, ולעיתים קרובות נכתבים שם דברים שאין בהם שום אחיזה במציאות.

(פעם קראתי ראיון בעיתון עם בעל רשת (בשרי) מאוד ידוע, והוא נשאל מה למד מהעבודה שלו, והוא ענה משהו כמו "שנאה כנה ומוחלטת כלפי האנושות". אכן, חיינו לא פשוטים.)

ומובן, מאז שפייסבוק נכנס לאופנה, יש נקמה (בנו) והלוואי שכל תלונה היתה נכונה או מדויק, אבל יש את החלקי האחוז של לקוחות שבא להם לריב ובלתי אפשרי להתמודד איתם, והתגובה היא השתלחות ברשת.

בעיה דומה היתה לעיתים עם עובדים לא מתאימים, כאשר אני כמובן בדרך כלל אחרי משמרת אחת, שתיים או מספר משמרות יכול לקבוע שהעובד לא מתאים, וכמובן רובם מקבלים את זה, אבל יש כאלה שחושבים שקביל להיות טבח עם הפרעת קשב וריכוז די רציני, ונניח שהטבח לא יכול לעזור בהוצאת המנות כי כל מנה שניה יוצא שגוי כי הוא לא מצליח להתרכז, אז הוא רוצה לעבוד בהכנת המנות רק כמובן, אם יש למתכון 10 רכיבים, והוא מדלג על שניים, אז בדרך כלל זה לא מועיל, וכן לסוכר ומלח יש צבע זהה, ועדיין לא ניתן להחליף אחד את השני.

או עובדת דלפק, שהיא אמנם מקסימה, אבל לא עובדת, או מזמינה שוב ושוב מנות לא נכונות, כי שמחה שמצאה את המילה "סייטן" במחשב, אבל מה לעשות, יש כמה מנות עם המונח הזה, או לחילופין לא מצליחה להסביר שום דבר, ובכלל משוכנעת שאנחנו מסעדה צמחונית, כלומר יש למסעדות דלפק בעיה מרכזית, וזה העובדה שהרבה צעירים אחרי התיכון לא יודעים מה לעשות עם עצמם, חלקם פחות מתאימים לשוק העבודה, אבל רוצים לגור מחוץ לבית ההורים, וצריכים להתפרנס, ונודדים ממסעדה למסעדה, וזה קשה במיוחד לאלה שצריכים להתמודד איתם.

תוסיפו לזה ספקים, שלעיתים לא מסכימים שאני עובר ספק או בוחר להיעזר בחומר גלם אחר, ותוסיפו לקוחות וכל שאר העולם, שבסופו של דבר יושבים בבתי הקפה בתל אביב וצריכים לדבר על משהו, בין היתר גם על בודהה בורגרס ועלי. אז לידיעת כולם, אם התפרצתי על עובד או על לקוח שלא בצדק, אני מתנצל, אבל מעבר לזה צצו לא מעט סיפורים, שלעיתים לא היה להם שום קשר למציאות, אלא כנראה אחד סיפר מה ששמע משני ששמע משלישי וכך הלאה.

מקסי וחבריו

כפי שהסברתי למעלה, בלי פרויקט העיקורים לא הייתי מגיע לבודהה בורגרס ויתכן מאוד בלי מקסי בודהה בורגרס לא היה מתקיים לאורך זמן.

מקסי היה חתול שהיה גר ליד בית אבות, רק שבניגוד לחתולים אחרים הוא נהג להיכנס, התיישב על אחד הכיסאות וביקש ליטופים. היו תלונות על זה, ובעל בית האבות ביקש מהמועצה להזיז אותו אחרי סירוסו. שחררתי אותו בחצר הבניין שלי, אבל בשונה לכל חתול אחר שמיד בורח, הוא נצמד אלי, ועלה צמוד אלי קומה אחד אל הדירה, ושם חתוליי (שישהלא היו מאושרים מהרחבת המשפחה, אבל כל חתול שניסה להרביץ לו, מייד חטף כאפה. הוא היה לגמרי מלוטף, בטוח גדל עם בני אדם. היציאה מהדירה עבור החתולים היתה דרך המרפסת, וכל פעם שחזר הודיע על זה בשמחה, גם בלילה.

כשלכדתי אותו לצורך סירוס הוא היה רזה, וכנראה בגלל זה הוא תמיד אכל מקערת האוכל היבש עם שני ידיו הקידמיים על האוכל, כאילו רצה לוודא שהאוכל לא יברח לו.

אביב 2013 היה במיוחד עמוס עבורי, כי הוקמה אז סניף חיפה, ואני די התרגשתי, אבל העבודה היתה רבה. לילה אחד, כמה ימים אחרי פתיחת סניף חיפה, אני חזרתי, ומקסי בניגוד לכל ערב ולילה אחר, לא חיכה לי (תמיד הוא ועוד שני חתולים חיכו ברחוב, גם בחורף, גם בגשם), בכניסה לבניין, עד שאופיע, גם אם רק חזרתי לפנות בוקר. זה היה ב-17 ליוני, הוא לא היה, חיפשתי אותו בכל מקום, אבל הייתי עייף מדי כדי לחשוב הגיוני, וחיפשתי אותו תוך קריאות, בהנחה שאם הוא בחיים הוא ישמע אותי.

רק שהוא כנראה לא היה יכול לשמוע אותי, כי נחש או עקרב הכישו אותו וימיים אחרי זה הוא נמצא עוד בחיים כ-4 מטר מחלון חדר השינה שלי, בתוך שיח של הבניין השכן, הוא כנראה צעק כי ידע שזה ילך להסתיים. שכנים התקשרו, על קולרו היתה תג עם מספר הטלפון שלי, הגעתי תוך 10 דקות, גופו היה עוד חם, אבל מקסי כבר לא היה איתי.

חיבקתי אותו, ושמתי אותו על המיטה שכל כך אהב, וזה היה טעות איומה, כי היתה לי חתולה בשם דונה, שתמיד ישנה לצידו, איפה שישן, והיא חטפה טראומה, ולא חשבתי על זה כשחזרתי למשמרת (עם כמויות עצומות של קפה, שעזרו לי להתרכז), רק שבערב מי שהייתה איננה היתה דונה.

מצאתי אותה בחוץ, מייללת, מסרבת להיכנס.

היא לא נכנסה חודשים ארוכים, ורזתה, כמובן שמתי לה אוכל בחוץ. ולא ציינתי, שלפני מות מקסי לא יצאה כלל מהבית.

כמובן ניסיתי לחבק אותה וללטף מתי שיכולתי, אבל אם ניתן להגדיר מישהו עם טראומה או עם לב שבור, אז כנראה כאן היה מקרה כזה.

היא נפתרה חצי שנה אחרי מקסי, אי תפקוד של הכבד, יתכן גם בגלל חוסר הרצון שלה לאכול.

החתולים האחרים לקחו את מות מקסי פחות קשה, היה ג'ון ג'ון, החתול של השכנה, שכמה שנים לפני עזבה את דירתה ושאימץ את החצר של הדירה, שחיפש אותו, כי תמיד התעמת איתו, ובאופן מצחיק חתול אחר, צעיר, שאימץ אותנו שנתיים לפני כן, תפס את התפקיד של מקסי, והוא המשיך להתעמת עם ג'ון ג'ון, כאילו חשב שזה טקס חובה. או ששניהם רק רצו תשומת לב וידעו שאצה להפריד ביניהם?

אין הפי אנד בחיים האמיתיים וכולנו לבסוף נמות, והרבה שנים הייתי בר מזל ולהקתי נשארה איתי, מאוחדים, אבל מזלי תם ומ-2013 עד אביב 2016 כולם נפתרו ואני מתגעגע אליהם.

שניים נפתרו מסרטן, שלושה מאי תפקוד כלייתי, והסתבר שהיה נכון ב-100% מה שד"ר מני הסביר לי מדי שבועיים בזמן העיקורים, כאשר התייחס להיותי צמחוני אז, והסביר שהחתולים הבריאים שהוא מטפל בהם ושמגיעים לגיל 20 פלוס, כולם אוכלי בשר נא, וכל האחרים, שמפתחים מחלות, כנראה מפתחים אותם בגלל המזון שאנחנו נותנים להם.

חומציות ובסיסיות

היתרון הבולט בהפעלה של מסעדה הוא שיש חברה, יש צוות, ובמקרה שלנו גם היו לקוחות טובים וקבועים, וביחד זה היה משפחתי הרחבה.

אבל הכי שמח אותי כמובן כאשר מישהו אמר תודה, ולעיתים הסביר שלמד מהאתר והבין, והסיק מסקנות תזונתיות.

לצערי, הרבה מאוד מגיעים להבנת הגורם התזונתי מאוחר מדי, ומתי שכבר לא היה ניתן לעזור להם, הם ביקשו עזרה ועצה, ומה הייתי יכול להגיד להם?

האמת היא שהעניין פשוט ביותר, רק שהרבה לא מתעניינים ולא מבינים, הכל קשור לחומציות ובסיסיות בתוך גופנו. בגדול, מזון מן החיי, וגם דברים מתוקים, וגם קפאין, הופכים את הגוף לחומצי, ואז מחלות כמו סרטן יכולים להתפתח, ומזון מן הצומח, עדיף לא מבושל, יהפכו את הגוף לבסיסי יותר, ואז גם גורמים מזיקים סביבתיים ישפיעו פחות.

העובדה שתאים סרטנים מתפתחים רק בתנאים חומציים התגלה כבר לפני 100 שנה, אבל עד היום הממסד הרפואי מתעלם מזה.

מספר הלקוחות שפקדו את הסניפים, ובמיוחד את סניף יהודה הלוי היה גדול, ואת אלה שחזרו כמובן אני זוכר, ולעיתיים אני לא בטוח, ובדרך כלל ליתר בטחון אגיד שלום, ולעיתים אני רק זוכר את הלקוח שניות אחרי או שעות אחרי, ולעיתים בכלל לא.

עשב חיטה

כך קרה שאישה שנכנסה לקנות סלט, וראתה אותי, שאלה אם אני זוכר אותה. לא זכרתי, אבל היא סיפרה ששנים לפני הסברתי לה שהתמודדותה עם סרטן חוזר (לא זוכר איזה סוגיוכל להצליח רק עם שינוי תזונתי למזון נא, והמלצתי לה על עשב חיטה וגם הסברתי לה שלחץ בעבודה כמובן גם גורם לחומציות הגוף, וכדאי לשנות אורח חיים, כי זה יכול לעזור.

ואצלה זה עזר, והיא סיפרה שמשפחתה עברה לצפון למושב שקט, והיא הפסיקה את עבודתה, והחלימה.

ואני, שאני עד אז אישי לא האמנתי ממש בסגולות של עשב חיטה, התחלתי לבדוק עליו ברשת, ובאופן מפתיע מצאתי עדויות ומחקרים קליניים שלגמרי הצביעו על השפעותו, וכנראה העיקרית, היא הפיכה הגוף ליותר בסיסי.

התחלתי אישי לשתות אותו, רק שעדיין הפעלתי את המסעדה, ועם כל שתיית הקפה שלי, לא נראה לי שהעשב באמת השפיע אז עלי מבחינת בסיסיות וחומציות, מה שכן, חד משמעי היה לי יותר סיבולת בריצות שלי, וזה גם הגיוני, כי עקב שתייתו נכנס יותר חמצן לתוך הגוף.

אבל, כשקראתי עליו, נתקלתי במקרה במאמר מאת מגדל כלבים גזעיים, שהסביר איך העשב לגמרי עזר לו בגידול ושמירת בריאותם של הכלבים שהוא גידל.

כדאי לציין שבניגוד להרבה תרופות מסחריות, מעשב חיטה לא ניתן להרוויח משמעותי, כלומר יש חברות שמייבשים אותו ומשווקים אותו כטבלה או אבקה, אבל בטוח אין מגדל עשב שמפברק מחקרים ועדויות, כלומר דברים כאלה שהם זולים, לא מוצאים הרבה תמיכה מסחרית, כי אין הרבה שוק בזה, ואז העדויות הופכים להיות משמעותי יותר

הכתבה של מגדל הכלבים הגזעים נתן לי לנסות את עשב החיטה על מקסי, שאז, בקיץ 2012, היה די רזה אחרי חודשים שירד במשקל. עשינו בדיקות וטיפולי שיניים, אבל זה לא עזר.

נתתי למקסי לשתות, והוא שתה, ויום אחרי זה עוד פעם (עשב סחוט טרי, יש לי מכונה), והוא נשאר בעל החיים היחיד ששתה בעצמו, ובאופן מוזר ביותר, אולי צירוף מקרים אחרי שבוע שוב התחיל לאכול גם את הרויל קנין שלו, ולא רק אוכל רטוב, ושוב השמין.

ולי אישי גם היו בעיות שיניים, בעיקר בגלל שתייה מופרזת של קפה ממותק, והסתבר שלפחות אצלי עשב החיטה ממש עזר, ואני יכול להתגאות שב-22 וחצי שנים פה עדיין לא נזקקתי לשירותי רפואת השיניים פה.

עדשים מונבטות (שוב)

וקרוב לוודאי העדשים המונבטות עזרו לי בזה, כי באוסטריה יש ביטוח בריאות מקיף כולל שיניים (כמובן כחינם או כמעט חינם, ובשונה לאמי ואחותי "היתה לי מזל" על פי רופאת השיניים, כלומר הם תמיד היו במצב טוב, וההבדל היחיד שהיה ביני לבין אחותי ואמי, שאני אכלתי את הקטניות המונבטות.

שנים יותר מאוחר, כמדריך אירובי קיקבוקס (כל נסיון של פעילות אירובי אחרת פחות הצליח לי) חילקתי 300 ערכות הנבטה לאלה שהלכו לשיעור, ואולי 10% אכן נתנו לזה צ'אנס וכמובן השתפרו גופנית, והיתה אחת עם בעיות במפרקים, שלא יכלה להישען עליהם, לדבריה שום רופא לא הצליח לעזר לה. היא התחילה לאכול את הנבטים, וחצי שנה אחרי זה אני שם לב שהיא פתאום משתתפת בתרגיל מסויים העובד על שריר הבטן ומחייב את המרפקים על הרצפה, והיא הסבירה שכאביה נעלמו.

שאלתי עם היא לקחה תרופות או יש לה הסבר אחר, ולא, לא תרופות ולא הסבר אחר, כנראה העדשים המונבטות עזרו.

שינוי

מובן, בדרך כלל אנחנו לא יודעים הכל, לכולנו יש צדדים חזקים וחלשים יותר, ולכל דבר יש מחיר, ועדיין, אנחנו כחברה רק נתקדם אם ניאבק על הדברים שהם נכונים, שהם צודקים.

אישי, בודהה בורגרס היה גדול עלי, עשיתי טעויות, ועדיין דברים התחילו לזוז, מובן לא רק בגללי, הייתי הקטליזטור, ואתם הלקוחות, הגעתם, כי גם אתם רציתם שינוי, ולבסוף עם מאמץ משותף, השינוי נעשה.

וזה נחמד, אבל כמובן אם נסתכל על מכלול הבעיות שלנו כאן בארץ, מעט ושולי, ולא נראה שיהיה כאן טוב.

ועדיין, חובתנו להתנגד, לדרוש צדק, לתמוך, להפגין וגם לעשות, להתנדב, ולתרום מזמננו.

רובכם בעלי משפחות, ילדים, עול כלכלי, הצורך לפרנס, לא רוצים להיות לאחור מול החברים ושכנים. ועדיין, לא נגיע רחוק פה, ובלי שננסה לשנות, לא ישתנה כאן משהו.

לכן, אני מצדיע ומודה לכל אלה מכם שכבר עושים, ולדעתי לקוחות בודהה בורגרס היו הפעילים ביותר בפעילויות חברתיות, לא רק למען בעלי חיים, ואני שמח וגאה על זה, וכל הכבוד לכם, ושורות אלה מכוונים בעיקר לאלה שעדיין לא מצאו את סוג ואופי פעילותם (ויתכן מבלים את זמנם הפנוי בברים ובבתי הקפה). כי אי נקיטה עמדה היא כמו אי הליכה לקלפי, עמידה בצד, וזה גם מה שאפשר את השואה, שבוצעה על ידי מעטים, אבל רבים עמדו בצד ולא פעלו כמתבקש.

ונכון, אין סיכוי, יש יותר מדי עניינים פה, ולי אישי אין שום תקווה, ושיציל מי שיכול להציל את עצמו. בהנחה שרוב לקוחות בודהה בורגרס הם נאורים וישירים, אנחנו מיעוט ונשאר מיעוט, ולנסות לשכנע את אלה שהם לא טבעונים ויתכן לא אכפת להם מכלום, יהיה קשה, כי כיבוד של זכויות אדם, שיוון וצדק הוא לא בסדר היום הרגיל שלנו, עסוקים רובנו לשרוד ולצאת מהמינוס בבנק.

ובכל מדינה יש אנשים עם דעות שונות אבל הנזק שהם עושים במקומות אחרים הוא קטן, אבל  פה הם גורמים לשנאה, ולא פחות גרוע, גורמים להשקעה במקומות שהם לא ארץ ישראל.

סבא שלי נלחם למען עליית יהודי אירופה בזמן השואה, ונרצח לבסוף, ואמרתי לעצמי, שיתכן והיה רוצה שאנסה להמשיך וגם רק במקצת את מה שהוא האמין בו, וזה הקמה של מדינה ציונית, וציונות עבור יהודי גרמניה היתה גם מוסריות, וכל אחד כמוני ששירת ביו"ש ועשה מילויים ברצועה, יודע שהכסף שחסר ב-"פריפריה" שלנו הלך והולך לשם, והפריפריה תישאר פריפריה, ואנשים ימשיכו לא לקבל שירותים בסיסיים, כי יש כאלה שחושבים שצריכים מאחזים בכל מקום, ושחברון הוא סלע קיומנו. בדרך אנשים כאן סובלים ומתים, על סתם. וכן, פשיזם הוא פה, לא רק סממנים ממנו. (מי שלא השתכנע, יש כאן סיכום של מאמר בנושא.)

מה שתנועות הטבעונות יכול להראות לנו שאפשר אחרת, וגם אם אנחנו התייאשנו, כי מה שקורה כאן זה לגמרי לא נורמלי, והמציאות הפוליטית היא עגומה, אז מה שנותר, וזאת חובתנו, זה להתנגד ולנסות לשנות.

התחלה טובה הוא בטוח לתמוך ולהתנדב בכל הארגונים לזכויות אדם למען ארץ מוסרית ודמוקרטית ולא פשיסטית, שראש ממשלתנו תוקף, די בוודאות שהצדק איתם ולא איתו, ונתניהו עצמו יודע זאת היטב, ומובן שהוא אומר דברים כי זה מה שבוחריו רוצים לשמוע, והוא חושב שהוא צריך להחזיק קואליציה.

יתכן פעם, אולי שכבר לא נהיה פה, ינתחו את מה שהיה פה, וזאת שנאת חינם, במקרה הטראגי שלנו בין אשכנזים לבים ספרדים. מובן לי מה שקרה בהקמת ובניית המדינה, אבל בינתיים הליכוד הוא כבר לא הליכוד של בגין, ועדיין אחוזי ההצבעה לליכוד הם גבוהים אצל אלה, שלא מקבלים תקצוב, או לא מספיק תקצוב, כי אחרים מעבר לקו הירוק מקבלים אותו במקום.

האם זה צודק?

למען חסר הספק, יש לי חברים שמתגוררים בשטחים, והם שם בגלל איכות החיים והמחירים הפחות גבוהים, והם יהיו מוכנים לפנות את ביתם לצורך שלום. אבל מה עם כל אלה שתופסים מאחזים, ולמה צריך להמשיך לבנות בכל מקום, למה לא להצמיח תקווה? כיבוד החיים, גם של בעלי חיים וגם של בני אדם, זה מה שמשותף לנו הטבעונים, וזה מה שנחוץ פה, ולא אדמה של אחרים. קביעתו של יעלון, שקיצונים השתלטו על המדינה היא נכונה כבר הרבה זמן, ואם לא נתקומם, זה לא ישתנה.

משמעות (החיים)

לא ניתן להרחיב במסגרת הזאת יותר מדי, גם כך מכמה שורות יצאו יותר מדי עמודים. ובכל זאת, יש נקודה אחת קשורה לדעתי, והיא הצורך בחיפוש ומציאת של משמעות בחיים.

לא מצאתי תשובה, אבל כן אני זוכר היטב את הבעיות הנפשיות שהיו לאמי ז"ל, ונסיונותיה לצאת מזה. היא לא התאבדה, יתכן בגללי ואחותי. אבי לא התעניין במצבה, וזכור לי שיחת טלפון משונה ביותר, כאשר פסיכיאטר שטיפל בה ביקש לדבר עם אבי, שלא היה מוכן לקחת את השיחה. הפסיכיאטר, שכנראה צלצל אחרי שדיבר אם אמי, שאל לגילי, אמרתי לו גיל יותר מבוגר מאשר הייתי, והוא הסביר שאמי בסכנה, ושהוא לא מצליח לעזור לה, ועל שאלתי מה לעשות, הוא השיב שלא יודע, כי הוא עובד על פי שיטת הלוגוטרפיה (שפותחה על ידי ויקטור פרנקל, ניצול שואה וינאי, ושהיא מנסה למצאו משמעות עבור הפציינט, משהו שהפציאנט יכול לחיות עבורו. והפסיכיאטר לא היה בטוח שעבור אמי הקיום שלנו, הילדים, היה מספיק עבורה כדי להשאר איתנו.

הלוגוטרפיה לא עבדה עבור אמי, ואני כבן, שניסה לעזור, כן הבנתי שמועיל מאוד למצוא משהו שנותן לנו משמעות, משהו לחיות עבורו.

ולכן אני חושב שפעילות חברתית היא מועילה, גם עבור החברה וגם עבור הפעיל, כי הוא נותן משמעות.

כי אחרת, אם מסתכלים על העולם באמת, שלא מנסים לחיות בבועה של בתי קפה ובילויים, אז יש עניינים, והחיים של בעלי החיים במשקים, ושל כלבים שנולדו כי לא עיקרו את אימותיהם, ושגומרים ברחוב, ונאספים על ידי הרשויות, הוא זמני, שרירותי.

ואכן, שרירותיות וזמניות החיים הוא מטריד. מובן, תאונה יכול תמיד לקטוע, ומי שמאכיל חתולי רחוב מכיר את התחושה, שאף פעם לא יודעים עם ביום למחרת פוגשים שוב את אותם החתולים. זכור לי חתול רחוב אחד שהיה גר שני בניינים ליד, חמוד, וזוג שליטף אותו חשב אולי לאמץ אותו, רק שלמחרת הוא נדרס.

ויש גם חתולי רחוב שמגיעים לגיל מבוגר, רובם מפתחים אי תפקוד כלייתי לבסוף בגלל כל האוכל הייבש שהם קיבלו לאורך חייהם. גם אני מאכיל עם אוכל יבש, אבל מי שיכול כלכלי, כדאי לתת גם מזון של פחיות או בשר נא.

וכן, כדאי להתחיל להאכיל את החתולים לפני הבית שלכם, ולאמץ, וכמובן לעקר ולסרס. המון חתולים מבקשים בית, ולאוכל קצת יותר איכותי מאשר שאנחנו בדרך כלל נותנים להם.

וכן, כמובן פעילות חברתית – או הנסיון להרים עסק מסוג בודהה בורגרס – הוא מבט אל החברה. בלי ספק העובדה שגדלתי מחוץ למסגרת ישראלית (משפחתי מעורבת, ואמי קיבלה די טראומה מהשואה, ועד ההחלטה שלי לעלות גם לא שיתפה את בעלה (אבא שלי) במוצא שלה, וגם אחרי עלייתי היא לא נהגה לפרט לאן הבן נעלם, החשש ממעשים אנטישמיים ליווה אותה עד מותה, ובאופן אירוני היא בילתה את שנותיה האחרונים בבית אבות עם התמחות לטיפול בחולה פרקינסון, ומה שלא אמרנו לאמי היתה העובדה שבית האבות החדש שהיא התקבלה אליו נפתח אחרי שיפוץ של מבנה ישן, שפעם היה מלונית, וכאשר שמעתי את הכתובת, זה היה נשמע לי מוכר, ובדיקה קצרה בגוגל הראה את ההיסטוריה של המבנה, כי שם היטלר לן שנתיים כאשר היה גר בשנות השלושים (או העשרים?) בוינה וניסה קריירה כאומן (אם אני זוכר נכון). סוג של סגירת מעגל, לא גילינו לה עד הסוף, לא ידעתי מה היתה יכולה להיות תגובתה. (יום לפני עלייתי ביקרנו אצל בת דודה ושאלה תמימה מצידי גרמה לבכי מר אצלה, לא שוכחים גם אחרי 50 שנה.))

וכאן, החברה הישראלית היא די מרתקת, לפחות היתה אז עבורי. לכן, יתכן מניע נוסף לפעילויות חברתיות (בשלום עכשיו, פרויקט העיקורים ובודהה בורגרס) היתה הנסיון לראות ולהבין.

גם לפרויקט עיקור החתולים היתה פן חברתי חינוכי, כאשר בניגוד בודהה בורגרס התנהלתי בעיקר מול תושבים מבוגרים, כי הם האכילו את החתולים ולרוב לא דאגו לעקרם.

שלוש ניצולות שואה הכרתי במסגרת פרויקט זאת, שלושתן השאירו חותם. הראשונה צלצלה למוקד המועצה, והעבירו את התלונה אלי, וביקרתי וניסיתי להבין מה הבעיה, אז הבעיה היתה שחתולת הרחוב לא סיימה לשתות את החלב שלה, והתושבת דרשה שאסלק את החתולה. דיברתי אליה, הסברתי לה, עיקרתי את החתולה וכמובן החזרתי אותה למקום שלה. התושבת שוב התלוננה, הלכתי לד"ר מני שלא הכיר אותה אבל כן הכיר כמה אנשים עם בעיות נפשיות, וכמובן הנחה אותי להתעלם ממנה.

ניצולת השואה השנייה היתה גרה כמה בניינים לידי, והאכילו הרבה חתולים בלי לעקר אותם, והיו המון תלונות משכניה. זה היה בהתחלה של הפרויקט, וד"ר מני ביקש שאעביר את רוב החתולים. הייתי בסוג של מבחן מולו, לבסוף בלב כבד לקחתי את החתול הכי בולט, ענק מימדים, עד היום החתול הגדול שפגשתי, והעברתי אותו לשכונה יותר מבוססת בצד השני של אזור. אני מקווה שהסתדר, לו היה רוצה לחזור, היה יכול לעשות זאת בלי לחצות יותר מדי כבישים בתוך אזור, אבל לא ראיתי את החתול שוב. כל החתולים האחרים עוקרו והוחזרו למקומם, ואני כמובן טענתי כלפי ד"ר מני שהעברתי את רובם למקומות אחרים, וכראיה ציינתי את החתול הענק שכמובן כולם הכירו. אני לא יודע האם ד"ר מני האמין לי, יתכן שלא, אבל המאכילה המבוגרת מאוד, לקחה את זה קשה, ומאז מתי שראתה אותי צרחה זעקות איימות של "נאצי" ו-"גסטפו" לעברי.

וניצול השואה השלישית היתה מתגוררת בעוני מחפיר. הכרתי אותה כבר לקראת סוף הפרויקט, בשנה הרביעית, הייתי כבר לגמרי נואש ומותש מחוסר העזרה מצד תושבי אזור (הבורגנים, כי הצעירים כמובן ברחו לתל אביב הסמוכה), והתרכזתי בלעקר את החתולים שלה.

אני כן זוכר שהגעתי לכתובת ומאחורי עצים ושיחים הסתתר סוג של בית, שלא רק ראה ימים יותר טובים, הוא די היה נראה לי בסכנת קריסה. די הכל היה עקום, גם בחוץ וגם בפנים. ובאופן תיאטרלי לגמרי גרו בתוך הבית הקטן הזה אישה זקנה שאותה תמיד רק פגשתי במיטה, ונראתה מבוגרת למדי, בת 90 פלוס, וכלב גדול וזקן כמוה, הוא היה חירש, וגם הנביחות יצאו לו עקומות.

האישה היתה צלולה לגמרי, ודיברה איתי על החתולים שלא נשארים איתה. הסברתי שדרך עיקר וסירוס הם כן יישארו, ונשארתי בקשר אם האישה הזאת, כי היו שם הרבה חתולים.

מובן שמאד התרגזתי, כי כל אחד שעשה מילויים ביהודה ושומרון ובעזה יודע כמה כסף נשפח לשם, ומה קורה פה? עגום ועצוב ביותר.

אותי הבית הפחיד, כאילו המוות היה שם, או חיכה, מקום סוראליסטי לגמרי. גם השוני בין המצב הגופני של האישה, שתמיד שכבה עם טלויזיה דלוקה, והיכולת השכלית שלה לא היתה יכול להיות יותר גדול.

בלי ספק אני מצטער שלא נשארתי איתה יותר, שלא התעניינתי יותר, אבל פרויקט העיקורים גם כך לקח יותר מדי שעות ממני, ואלה היו שעות שחסרי לי בעבודה שלי כמתכנת. כן ביקשתי עזרה מווטרינרית שהיתה גרה באזור, והיא ליוותה אותה ואת כלבתה, שנפתר כמה שבועות אחרי זה הייתי שם פעם אחרונה.

בכל מקרה, העבודה ההתנדבותית הזאת של עיקור חתולי רחוב, אמנם נתן משמעות אבל גם תסכול, ורציתי לעבוד מול אנשים צעירים יותר.

ואכן, בודהה בורגרס נתן משמעות וסיפוק, ותמיד שמישהו מוכר, נגיד ממפלגת מרץ או מלהקה מוכרת ביקר ואכל, ממש התגאיתי. לא היה לי למי לספר, אז חתוליי עודכנו באופן שוטף. ובלי ספק, בגלל שניתן להפעיל מסעדה רק עם צוות, אז הרצון שלי להכיר את החברה הישראלית התממש, וזה אמנם היה מעניין, אבל גם משונה, כי כאשר אתה מלווה לקוחות וצוות לאורך שנים, ולעיתים גם פוגש את בני ובנות זוגם, ואת משפחתם, אז אתה רואה את החיים, בצד הטוב והשמח וגם הפחות טוב והעצוב יותר. משונה היה לראות זוגות נפרדים, חוזרים עם בני זוג אחרים, ולי אישי היתה בעיה רצינית, כי אני די הבנתי עוד בשנה הראשונה של בודהה בורגרס, שההיפרדות מבת זוגתי למשך 4 שנים היתה טעות, שנבע בעיקר מהרצון שלי להכיר ולהבין, וזה הסתבר כטיפשי למדי, רק שתובנה זאת הגיע מאוחר מדי ובינתיים ענת היתה ונשארה בתוך מערכת יחסים אחרת.

ויתכן החיים הם מאבק, ואולי זה משמעות החיים?

תודות

הצדעתי לכל אלה שפועלים, שמתנדבים, ושמנסים לשנות, תודה.

ותודה לרון דינור, עו"ד ולקוח מהשנה הראשונה, עזרת לי המון בזמן שזה היה נחוץ וחיוני, ובלעדיך מצבי היה גרוע בהרבה. תודה.

ועבורי יש בן אדם אחד שתרם המון מזמנו למען הטבעונות, גם עוד לפני בודהה בורגרס, וכולנו חייבים לו, שמו ד"ר אריאל צ'בל, ומדי שבוע במשך שנים רבות הוא הוציא עיתון אינטרנטי עם כל מה שהיה רלוונטי עבורנו עם מאמרים מקצועיים. מיותר לציין, שבלי עזרתו בודהה בורגרס לא היה מתפרסם כמו שהתפרסם, והרבה התנדבו באנונימוס במשך השנים, אבל היקף תרומתו בהתנדבות נשאר חסר תקדים ואם יש אב לתנועת הטבעונות בארץ, אז זה אריאל, ואם אני מדבר על הזכות להכיר אנשים יקרים וחשובים, אז עליו אני חושב.

וכמו שהסברתי, בודהה בורגרס לא היה מתקיים ללא פרויקט העיקורים, ופרויקט זה לא היה מתקיים ללא עבודתו של ד"ר בועז ארד, שלפני המון שנים היה הראשון שהציע תשלום מוזל מאוד עבור עיקור וסירוס חתולי רחוב, ומאז עיקר עשרות אלפים, לעיתים בהתנדבות מלא. כולנו וגם חתולי גוש דן חייבים לו בענק.

ובודהה בורגרס צמח בתוך תל אביב, יתכן ולפחות עבורי היא העיר היפה בתבל וגם המעניינת וגם ההומנית מכולם, ואנחנו חייבים לראשי העיר ותושביה, וגם לא פחות לד"ר צביקה גלין, הוטרינר הרשותי של תל אביב, שהפך לפני עשרים שנה את תל אביב לחלוצה בארץ עם מדיניותו של עיקור חתולי רחוב, ובזה הראה את הדרך, ואת הערך של כיבוד החיים. פסיקת בג"ץ בעניין חתולי הרחוב התבסס על מדיניותו, והוא הצליח להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי, ואנ בטוח, שלא מעטים הפכו לטבעונים בגלל היכרותם עם בעלי חיים, ולא מעטים מאיתנו אומצו על ידי חתולי הרחוב המעוקרים של תל אביב.

ובהקשר שלנו חייבים גם להבליט את סיפור נקניקיות האפונה של בית עם אופי. 4 חברים, אלי, איגור, ויקטור ודוד, בעלי עסק בתחום הבנייה, ולקוחות בודהה בורגרס מזה הרבה שנים, שאלו את עצמם מה הם יכולים לעשות למען העמקת הטבעונות בארץ, והגיעו למסקנה שרק דרך מוצרים איכותיים ביותר, המשתווים ועולים מעל מקביליהם הבשרי, הציבור ישתכנע. הם נסעו לבקר מפעלים קיימים, קנו ציוד ומתכונים, העסיקו מהנדסי מזון ולבסוף קנו מפעל לייצור נקניקיות והשביתו את פסי הייצור כדי להפוך את המפעל לטבעוני.

וכך יש לנו נקניקיות טבעוניות מעולות בארץ, ובגלל עלות ייצור גבוהה הם משווקים רק בערוצים ישירים כמו מחסני הטבעונות ומנדי'ס (ופרגון גדול ותודה גם להם על עבודתם).

ניתן ללמוד, שהיה כאן רצון, חשיבה, הגיון, תרגום למעשים וביצוע, וביצוע.

ברוך שריר ודרור הרשקוביץ', שותפיי לדרך ובלעדיהם בודהה בורגרס יהודה הלוי לא היה מתקיים. לא הייתי יכול למצוא שותפים יותר טובים, שותפים לדרך, שהבינו שבמקרה שלנו הנסיון חשוב, והתוצאה לא תמיד נשלטת. תודה לכם.

אחרון אבי ז"ל, שכמוני היו לו גם צדדים פחות חיוביים, אבל הוא השריש בי את צורך לחקור, להבין ולחבר דבר אחד עם השני, ולהסיק מסקנות. בלי להסביר הוא גדל אותנו צמחוניים, כי הבין כבר אז שזה יותר בריא, אז כנראה איתו בודהה בורגרס ממש התחיל.

סיכום

כל אחד מאיתנו מבין עם חלוף חיינו שכנראה יש צורך לשמור על הגוף, כי הוא כלי, וכלי זה בדרך כלל מסיים את תפקודו בטרם עת, כי לא הזנו אותו נכון. וכאן, למזלנו, הטבעונות נותנת מענה, ולכן גם אם לא איכפת לכם מבעלי חיים, ולא מהסביבה, אבל כן מעצמכם או יקיריכם, אז כדאי לכם לנסות להבין ולשנות, כי הגוף שלנו הוא חד פעמי ובאופן וודאי ימות, כל אחד מאיתנו דרך תזונה נכונה יכול לעכב את הסוף ולהוסיף איכות החיים.

והרבה דברים בחיים הם פשרות, בם בודהה בורגרס היה כזה (בין טעם לבריאות), ולכן לכל אלה שלא השתכנעו לשנות את תזונתם, תתחילו במשהו, כמו נגיד עדשים מונבטות, הם שינו אותי ואם בודהה בורגרס גם אחרים, וגם ישנו אותכם, רוב הסיכויים לטובה.

Lettuce Alone - 220
Doctors for Human Rights
Vlog_Logo_220
VeganVibes-220
TA Neutering
ad_sex-small
An activist with PETA lies covered with barbecue sauce during a protest against the consumption of animal products in Ottawa
einstein-compassion
going vegan
Cows-Singer-Small
Carl-Lewis Cut
Elephants