העניינים המשפטיים

פרסמתי כמה פוסטים (ראשון, שני, שלישי ורביעי) בעניין בסתיו 2013 בעמוד הפייסבוק שלנו, והיו גם כמה כתבות בעיתונות, ביניהם בעיתוני הארץ, The Marker, כלכליסט ו-TimeOut.  עניין ארוך (ויש עוד פוסט באתר זה, 'מסקונות ועצות'), בכמה מילים:

שילמתי לעובדי מטבח ונקיון (כולם נתינים זרים) על פי שעת עבודה תשלום נטו של 33.50 ש"ח ושל 29 ש"ח במקרה של שני הטבחים שלבסוף תבעו אותי. שכר גלובלי זה אמנם מקובל בתעשייה שלנו, אם כן מבחינת גובה שכר הייתי חריג, כי א' רציתי לשלם הגון, וב' הם עשו עבודה טובה.

הבעיה היתה שהתלושים לא פירטו את התנאים הסוציאליים, שרובם היה ניתן להכניס ממילא לתוך התלוש החודשי, והעובדה, שעורכי דין לפני כשלוש שנים גילו את אוכלוסיית העובדים הזרים (ניתן למצוא לא מעט כתבות בעניין דרך  גוגל), שרובם הועסקו בשכר מינימום ומתחת (אבל לא אצלי), וגל תביעות התחיל אז.

וכאן הגענו לשאלה, מי מוכן לוותר על כסף קל. אני כבר חייב לציין, שאמנם בהחלט ניתן להגיד שארבעה עובדי המטבח מכרו אותי, ודרשו במשותף סכומים אסטרונומיים של מאות אלפי שקלים, שכמובן לא הגיע להם, אבל הסבירו להם שהם רק צריכים לחתום, וכתב התביעה יגיע אלי. והראשון אכן הגיע, כמובן עם לא מעט טענות שקריות, והעצה המקצועית שקיבלתי היתה לבדוק מי בנוסף מוכן לתבוע. אז הסתבר, שאמנם הצוות היקר מכבד אותי ומודים לי על העבודה והשכר הגבוה, ולכולם היה שכר גבוה במיוחד בהשוואה לחברים הפליטים שלהם, ובגלל זה גם נשארו איתי לאורך שנים (ארבעה עובדי המבטח צברו וותק של 4.5, 3.5, שלוש שנים ושנתיים) ולכן הובטחו להם במיוחד סכומים גבוהים.

ניסיתי להסביר שאנחנו מסעדה שמנסה לחייב מחירים הגונים, ואין שום אפשרות לשלם את סכומי הפיצויים שהם דרשו, אבל פראנה (שלבסוף התפטר וגם תבעה אותי) הסביר שכולם כבר הוחתמו, וצריכים להבין אותם, מלא חברים כבר קיבלו כספים, ויש עליהם לחץ מבני המשפחה לנצל את המצב.

כמובן במיוחד נעלבתי, כי כן עבדנו ביחד, וכן דאגתי להם בהרבה מובנים, לא רק במשכורת הגבוה, וכן זה היה סכין בגב. אבל חייבים גם לציין, שהם ציפו ליותר, מכולנו ומהמדינה, וכמובן עניין הסחיטות והכליאה של בני משפחה בסיני לא תורם, והם מרגישים מופקרים. וודאי אישי לא יכולתי לעזור, גם שהבנתי עוד לפני הכתבות בעיתונים שיש בעיה חמורה, והם נסחטים, אבל הם מאשימים אותנו ואת המדינה במצב, ויתכן גם מדינת ישראל לא היתה יכולה לעשות הרבה יותר נגד המבריחים הבדואים בסיני, כי לא היה עם מיד לדבר שלטוני, אבל עדיין, אלה הם חבריהם, בני משפחותיהם, שעונו ונרצחו, והם באצמע, ונדרשים לשלם כופר ממשכורתם.

בקיצור, לא היה עם מי לדבר (פרט לאחד מארבע, שתפס אותי יותר מאוחר באותו היום שניסיתי לדבר איתם, והתנצל, ואמר שהוא יודע שהם לא בסדר והוא אישי התנגד למהלך, אבל צריך ליישר קו אם האחרים). ואני הבנתי שלעיתים אנחנו קטנים מול כוחות יותר גדולים.

הסיפור פורסם בכמה עיתונים, ונשאלתי איך יכולתי להמשיך לעבוד איתם (שניים נשארו ושילמתי להם סכום ריאלי כפיצוי), ואני אישי רק יכול לציין שסך הכל מדובר על עסק, המסעדה, ושהכל זמני בחיים. הם עבדו אצלי וחלקם עדיין עובדים במסעדה אצל צחי, בזכות, כי הם טובים, ולו הייתי מצליח למצוא טבחים ישראליים שהיו נשארים איתי לאורך זמן, אז הם לא היו נכנסים (למטבח), אבל מסעדות דלפק קטנות כמונו מתקשות בגוש דן למצוא צוות מטבח ישראלי איכותי, כי יש הרבה מטבחים, והרבה מטבחים שהם יותר גדולים, עם שמות יותר נוצצים וכמובן שפים שכדאי ללמוד מהם. אז בהחלט ניתן להגיד שצוות המטבח האריטראי הרים את בודהה בורגרס (הם עשו עבודה משמעותי יותר טובה מאשר הישראלים שאיישו את עמדות ב-2008, השנה הראשונה לפעילות ביהודה הלוי), וגם ניסו להוריד את המסעדה. שוב, הפיתוי היה גדול וכנראה גדול מדי.

אבל, החיים הם מזל וחוסר מזל, אולי זה מתאזן, אבל בכל מקרה נגד כל הציפיות מצאתי שני חברים עם ניסיון רב שנים, והם הרימו את האתגר, ולא אכזבו, ובזכותם (של צחי ואבי) הסניף עדיין קיים (כבר לא בבעלות משותפת איתי, אלא רק כסניף זכיון).

והתביעות (של שני האריטראים) נמשכות והם בתהליכים, וכמובן גם תבעו אותי אישי כמנהל החברה, ואני מקווה שבית המשפט לא מאפשר להם להרים מולי את המסך (מונח משפטי בחברות בע"מ). בכל מקרה, עשיתי דברים לא תקינים בחיים (פרידה מגרושתי, שאני עדיין מצטער עליה), אבל כאן אני מרגיש קורבן, ולא מתכוון לוותר להם בקלות.

אישי תמיד שאלתי את עצמי מהו משמעות החיים. אז לא מצאתי תשובה מוחצת, אבל ההתמודדות עצמו עם האתגרים והמכשולים שלנו בחיינו, היא משמעותי, כמו יתכן הצורך לעשות דברים נכונים. חוץ מזה, דבר אחד הבנתי, שהכל קצוב ונגמר, לעיתים בפתאומיות. באותה השנה, 2013, גם נפטר חתול אחד מאוד אחוב עלי. קראו לו מקסי, והיה לו תרומה משמעותית מאוד לפרויקט בודהה בורגרס, כי הוא תמיד היה איתי ולצידי, אז עליו אני בוכה יותר (עדיין ותרתי משמע) והכל יחסי בחיים ולעיתים ללא שליטה מצידנו.

אנחנו חייבים את הניסיון, התוצאה לא לגמרי בידיים שלנו.

תגובות

תגובות